מאגר סיפורי מורשת

קריירה מקצועית

איך הגעתי למקצוע עבודה סוציאלית? (7/72-11/73)

בטירונות, בזמני לא עשו שיבוצים לפני הצבא והחליטו עליהם בזמן הטירונות. הם שיבצו אותי לקורס מכ"יות, שהוא בעצם הדרכת טירוניות ונורא ארוך. מאוד התבאסתי וניסיתי לחשוב איך לצאת מזה. בתור נערה הייתי פעילה בנוער העובד ובבית הנוער, והיה לי קשר עם מפקח במשרד החינוך שעוסק בנוער. ביקשתי מאימי לדבר איתו שיוציא אותי מהצרה ויעביר אותי ליחידת מורות, וזה מה שקרה. בגלל שלא הייתי מורה, שיבצו אותי ועוד חמש בנות למתנ"ס בקריית שמונה. לאחר חודש נשלחנו לקורס מדריכי נוער בחיפה, הוא היה כיפי אבל לא חידש לי הרבה. משם שובצנו למתנ"ס בבית שאן. כל אחת מאיתנו קיבלה בלוק שבו התגוררו משפחות ברוכות ילדים במצוקה ממוצא מרוקאי. לימדנו את האמהות קרוא וכתוב. בנוסף, הקמנו לילדים מועדון במקלט, בו עזרנו להם עם השיעורים ושיחקנו איתם. וגם סידרנו ועד בית שישמור על הסדר, הניקיון ותרבות הדיור בבניין. הייתי בשבילם כל היום וכך נחספתי לדבר שלא הכרתי עד אז, למצוקות וקשיים לתפקד בחברה רגילה. הבנתי שזה היעוד שלי, שאני לא רוצה ללמוד על כימיה ומדעים, אלא על בני אדם.

תחילת הקריירה כעובדת סוציאלית בשירותי הרווחה בנצרת עילית (11/73-8/81)

כשהשתחררתי מהצבא, חיפשו בלשכת הסעד של המועצה בנצרת עילית עובדת שתמלא מקום של עובדת סוציאלית שיצאה לחופשת לידה. בתור עובדת ללא הכשרה, נתנו לי לטפל ב-120 משפחות ממוצא מרוקאי. דומה לפרופיל שהכרתי בבית שאן, תפקידי היה לעזור להם בתמיכה כספית. כל חודש הם היו מקבלים צ'ק, בגדים, כלים הבייתה ושמיכות. הכנסתם הייתה מאוד נמוכה. רציתי לרכוש כלים ולעשות תפקידים יותר מקצועיים כדי "להעניק להם חכות ולא דגים", כלומר: לעזור להם להתמודד גם בעצמם. לכן נרשמתי לאוניברסיטת חיפה, לבית ספר לעבודה סוציאלית, ולמזלי גם התקבלתי. בסוף שנת 74 התחלתי ללמוד, ותוך כדי המשכתי לעבוד בחצי משרה בשירותי הרווחה. אז, הסכימו לעבוד בלי תעודה. בשנה השלישית, הייתי חייבת להפסיק לעבוד בלשכת הסעד ונאלצתי לעשות עבודה מעשית בסוכנות היהודית. נחספתי לתחום חדש, טיפול בילדים ובעולים חדשים עם קשיים כלכליים. כל הזמן נחספתי להמון תפקידים חדשים כי הייתי היחידה עם תואר. פיתחתי סומכות למשפחות, הייתי פקידת סעד, טיפלתי בנושא גירושין וילדים ופיתחתי שירותים לקשיש.

עבודת רווחה בתעשייה (82-91)

מכיוון שהייתי אמא לשלושה ילדים צעירים, התפטרתי מהעבודה בעירייה ומצאתי עבודה בחצי משרה במפעל פרטי במגדל העמק לייצור חוטי ניילון, "נילית". התפקיד שלי היה לטפל בבעיות העובדים כי ההנהלה חשבה שאם העובדים יראו שלמעסיק אכפת מהם, הם יתנו תפוקה טובה יותר. העובדים יכלו לפנות אליי באופן ישיר בלי לפגוע בעבודה שלהם או שהמנהלים היו מפנים אותם אליי. למשל, דוגמה לטיפול פרטני בעובד: כשנולד לאחד העובדים ילדה עם תסמונת דאון וההורים נטשו אותה בבית חולים, הבאתי אותה למשפחה מאמצת. ארגנתי גם פעולות רווחה שהיו לכלל העובדים. כמו: יום פתוח למשפחות במפעל, מסיבות לילדי עובדים בחגים, נסיעה לפסטיגל, בדיקות לגילוי מוקדם של סרטן השד, חוג לטיולי משפחות ברחבי הארץ. בנוסף, ארגנתי גם דירה באילת, והעובדים יכלו לנפוש בה על חשבון המפעל בתור צ'ופר למצטיינים. אחרי 5 שנים חיפשו בנצרת עלית עובדת רווחה במפעל "עלית", נענתי להצעה והתקבלתי. בניגוד לנילית, שהינו מפעל יחיד, עלית הינו קונצרן, כלומר, יש מספר מפעלים ובכל אחד מהם היה עובד רווחה. לכן לא הייתי עובדת רווחה בודדה. במשך כל התקופה למדתי והתפתחתי, דרשתי שיממנו לי הדרכה פרטנית. בעלית חגגו 50 שנה להקמת המפעל ואני הייתי אחראית על הארגון. היה לנו קשר עם "נעמת", שהוא ארגון לטיפול בנשים עובדות, וארגנו סידור לילדיהן במעון יום כשהן בעבודה. עבדתי שם 4 שנים. בסופו של דבר, הגיע מנהל כוח אדם שהחליט שאני לא מתאימה לו ועזבתי.

עבודתי במתנ"ס (91-92)

לגמרי במקרה התפרסם מכרז במתנ"ס לניהול אחת השלוחות וזכיתי בו. השלוחה אותה ניהלתי הייתה ממוקמת בשכונת שיקום. המתנ"ס התנהל כמרכז קהילתי לכל דבר. היו בו פעיליות לילדים, נוער ומבוגרים. נהגנו לחגוג יחד את כל החגים. העובדים ותושבי השכונה היו כמשפחה. זו הייתה תקופה יפה. במשך השנה הזו הוצעתי לקורס מנהלי מתנ"סים, אך בתומה החלטתי לעזוב ולחזור לשירותי הרווחה בעירייה.

ראש צוות בעירייה (1992-2010)

לאחר שעברתי קורס ראשי צוותים וסיימתי תואר שני בעבודה סוציאלית, התקבלתי לאגף כראש צוות. ניהלתי צוות במשך 18 שנים. בתקופה הזו הייתה העלייה הגדולה מחבר העמים. אחת המשימות שלי הייתה קליטת עובדות סוציאליות חדשות אשר עברו כאן הסבה לעבודה סוציאלית, ברוסיה אין עבודה כזאת. בשנים הללו הצוות שלי כולו עסק בנושא קליטת העולים החדשים מחבר העמים ומאתיופיה. זו הייתה חוויה מעניינת. לאחר התקופה הזאת הפכתי את הצוות לצוות שעוסק בטיפול באנשים עם צרכים מיוחדים: פיגור שכלי, אוטיזם, נפגעי נפש, מחלות כרוניות וסופניות, נכויות פיזיות. כל אחת מעובדות הצוות התמחתה בתחום מסוים, והטיפול כלל טיפול פרטני באנשים עם הצרכים המיוחדים ובמשפחתם, ובעיקר פיתוח תוכניות ושירותים קהילתיים. פיתחנו את נושא המעש, מפעל תעסוקתי לאנשים עם פיגור שכלי, מפעל שיקום לאנשים עם נכויות פיזיות, מרכז לאנשים כבדי ראיה. בנוסף, אחת העובדות שלי הצטרפה לצוות ההוספיס של קופת החולים שתפקידו הוא ליווי חולי סרטן סופניים. הקמנו גם מועדון חברתי לאנשים עם פיגור וגם הבת שלי (אמא שלי), עבדה שם כמדריכה בזמן היותה סטודנטית.

ניהול האגף (2010-2017)

בסוף 2009 ניגשתי למכרז לניהול האגף לאחר שהמנהלת הקודמת פרשה לגמלאות, וגם בו זכיתי. שיטת הניהול שלי הייתה של שיתוף יחד עם צוות בכיר של שישה ראשי צוותים, שהפכתי לצוות המוביל של האגף. היה חשוב לי ניהול שיתופי. ניהלנו את שירותי הרווחה בנצרת עלית, פיתחנו מענים לשירותים והתמודדות עם הצרכים של אוכלוסייתה שהינה מאוד מגוונת ומאתגרת. נדרשו הרבה מאוד יוזמות, יצירתיות, מקצועיות וסובלנות חברתית כדי להתמודד עם כל האתגרים שעמדו בפנינו. שירותי הרווחה בנצרת עלית הינם מהמובילים בארץ, והרבה מאוד מחלקות ברחבי הארץ באו ללמוד מאיתנו. כמו כן, זכינו גם בפרסים שונים. לאחר שבע שנים של עבודה אינטנסיבית ופורייה, וזכייתו של ראש העיר החמישי במהלך הקריירה הניהולית שלי, החלטתי על פרישה לגמלאות.

הזוית האישית

ליאורה לורי: כגמלאית "צעירה" נפלה בחלקי הזכות להשתתף יחד עם נכדתי, בתכנית הקשר הרב-דורי. הייתה זאת הזדמנות נדירה לסכם לעצמי ולה, קריירה מקצועית בת 43 שנים במקצוע העבודה הסוציאלית.