מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1939 מספר חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה .

 

גרמניה פלשה לפולין והמשיכה כמעט לכל מדינות אירופה. בולגריה הייתה ניטרלית, ולא נכנסה למלחמה, אבל הגרמנים הכניסו חיל מצב לבולגריה . בכל מדינה באירופה שאליה הגרמנים פלשו, החלו לגרש את היהודים ולהעבירם למחנות ריכוז בשיתוף השלטון והעם המקומי.אני רוצה להעלות על נס את גבורתם ואנושיותם של העם הבולגרי, הכמורה והמלך, שלא נתנו יד לזוועה שהתרחשה בכל אירופה, והתנגדו לגירוש היהודים.

בגלל הלחץ הגדול שהפעילו הגרמנים על הממשלה והמלך, הם נאלצו להעביר מספר "חוקי גזע" כגון:·

גירוש כל יהודי סופיה – עיר הבירה – לערי השדה. ·        

איסור יציאה לרחוב למעט שעתיים בין השעות  10:00-12:00.·        

איסור בעיסוק במספר מקצועות, כמו עריכת-דין, רוקחות, פקידות ממשל וכן כמה סוגי מלאכה.·        

חיוב ענידת תג צהוב שסימן זהות יהודית.·        

 

בשנת 1943 הגרמנים דרשו להעביר את כל הגברים למחנות עבודה בגרמניה. הממשלה והמלך התנגדו, והודיעו לגרמנים שהם זקוקים לגברים היהודים לסלילת כבישים בבולגריה, וכך כל הגברים בגילאי 20-40 גויסו למחנות עבודה בבולגריה בחדשי הקיץ. התנאים היו סבירים, והמגויסים לבשו מדים של הצבא הבולגרי. היה מקרה אחד יוצא דופן, שבו הורשו ליהודים לצאת מה"קאלה" (העיר העתיקה בתוך החומות, שקימת כבר יותר מ -2,000 שנה, ובה התגוררו היהודים):

 

בשנת 1943 היה חורף קר מאוד. נהר הדנובה, שזורם לצד העיר, קפא. בחלק העליון של הדנובה הקרח הפשיר, והתחילו לזרום מים, שהציפו את העיר "וידין". המקום היחידי שלא הוצף היה ה"קאלה" היהודי, שהיה ממוקם בעיר העתיקה. הודעות של השלטונות והעירייה היו מועברות לתושבים אל ידי כרוז (מתופף שהיה מתייצב במקומות קבועים, מתופף בתוף שלו, מחכה שאנשים יתאספו סביבו, ומקריא את ההודעה בקול רם).

 

ביום ההצפה ההודעה הייתה, שכל האנשים שיכולים יצאו לעזור במקומות המוצפים. המקום היחידי שלא היה מוצף היה ה"קאלה" היהודי, אבל להם היה אסור לצאת מהבתים מעבר לשעות המותרות. כעבור שעה הגיע הכרוז, והודיע שהיהודים יכולים לצאת לעזור, ואז כל היהודים שהיו מסוגלים, יצאו לעזור בשכונות המוצפות. 

 

בשנת 1945 הרוסים הגיעו לרומניה. נהר הדנובה היה הגבול בין רומניה לבולגריה. בעיר פשטה שמועה שאניות המשא העוגנות בנמל העיר מיועדות לגירוש היהודים להונגריה, בהוראת הגרמנים הנסוגים מבולגריה.חבר של אבי הגיע באחד הלילות, ולקח אותי ואת אמי בעגלה רתומה לסוס לכפר השוכן בהרים, ואמר לא למסור את מיקומינו לאף אחד מהשכנים.

 

בכפר הזה בהיותי בן 6, הייתי בפעם הראשונה בחיי חופשי לשחק כל היום עם ילדים, כי במשך כל התקופה מאז שנולדתי, הייתי בחברת אנשים מבוגרים .באותו זמן אבי, שהיה במחנה עבודה, ברח לביתו כי הבין, שהרוסים נכנסו לבולגריה והגרמנים נסוגים .כשאבי הגיע הביתה, הוא מצא את הבית ריק, ואף אחד מהשכנים לא ידע להגיד לו היכן אנו נמצאים. רק אחרי שעברו שבועיים, כשה חברו ירד מהכפר לעיר, הוא אמר לו שאנחנו נמצאים בריאים ושלמים בביתו .עד היום אני זוכר את הפגישה המרגשת בינינו. בדיעבד, נודע לנו, שהגירוש לא יצא לפועל, כיוון שהייתה התנגדות של העם הבולגרי.

 

העם פנה לממשלה ולמלך, ודרש לבטל את הגזירה. מהלך זה נעשה בתמיכה משמעותית ויוצאת דופן של הפטריארך והכמורה, שהתנגדו לגירוש באופן נחרץ. הגירוש לא בוצע על-ידי המשטרה המקומית, כפי שנדרשו, וכך ניצלה יהדות בולגריה. המלך שנקרא להתייעצות בגרמניה, מת בטיסה חזרה, והסברה הייתה, שהוא הורעל על-ידי הגרמנים על שלא שתף פעולה ולא מסר את יהודי ארצו. 

 

בשנים 1948-1949 התבצעה העלייה של יהדות בולגריה לישראל. מ- 50,000 יהודים עלו לישראל 45,000. אנחנו לא עלינו עם העלייה המאורגנת, מכיוון שסבתי הייתה חולה מאוד, ונשארנו עמה עד שהלכה לעולמה. אחר כך רצינו לעלות ארצה, לא הייתה עלייה מאורגנת לישראל. מי שרצה חיפש אפשרות לעלות באופן פרטי. אנחנו עלינו בשנת 1950 באניית משא בולגרית עם מטען של בצל. הצוות פינה כמה תאים, היינו 12 איש בסך-הכול, כאשר לנו הוקצב תא עם שני דרגשים מתקפלים. התהליך לקראת שינה היה כרוך בפתיחת הדרגש העליון, ואחי בן ה-4 ואני בן ה-11 עלינו למעלה. לאחר מכן, אבא שלי היה נשכב על הרצפה, ומוריד את הדרגש התחתון עבור אמא שלי. מרגע זה לא הייתה אפשרות לצאת מהתא, כי הכול היה חסום. 

 

אנחנו עזבנו את בולגריה בתאריך 25.12.1950, כשהיה שם שלג כבד וקור עז. בדמיון שלי היה, שאנחנו מגיעים לארץ מדברית חמה. הגענו לחיפה בתאריך 30.12.50 לפנות ערב. משאית לקחה אותנו לשער העלייה. הגענו למחנה מגודר, חשוך, וגשם חזק יורד. המשאית נעצרה ליד אוהל, למשפחה שלנו אמרו לרדת, ושזהו מקום המגורים. באוהל היו ארבע מיטות סוכנות ללא מזרנים וללא שמיכות. הסבירו לנו, שהמשרד כבר סגור, ובבוקר יספקו לנו את הנדרש באוהל. בסביבות חצות התחיל לרדת שלג. בדיוק בשנה זו ירד, באופן יוצא דופן, שלג בכל הארץ. ההורים פרשו מעיל אחד על אחת המיטות, אחי ואני נשכבנו, וכיסו אותנו עם המעיל השני שלהם. הם נשארו כל הלילה לשמור שלא נקפא. היינו אמורים להישאר לפחות שבועיים במחנה בהסגר, אבל אחרי יומיים אבא שלי ברח מהמחנה ונסע לתל-אביב לחפש עבודה. הוא חזר אחרי כמה ימים, והבריח אותנו דרך הגדר.

 

נסענו לחיפה, ומשם נסענו לסבא וסבתא שלי, שגרו ברמלה בבית ערבי נטוש. בבית הזה גרו עוד שתי משפחות, ולסבים היה חדר אחד, פינת מטבח פתוחה במרפסת, ושירותים בחצר. כך גרנו במשך שנה, ששה אנשים בחדר. אחרי מספר ימים, התחלתי ללמוד בבית-ספר מבלי שאני יודע מילה בעברית, ולא יודע קרוא וכתוב. כל התלמידים היו עולים חדשים, אבל הם היו בארץ כבר שנתיים או יותר, וידעו עברית. אני עשיתי רק תרגילים במתמטיקה, ולשיעורי בית קיבלתי כל יום להעתיק פרק מהתנ"ך. כיוון שלא ידעתי, שיש אותיות "כתב", העתקתי אות-אות ב"דפוס" מבלי להבין מילה. אני חושב שגם אם התנ"ך היה כתוב בסינית, זה היה אותו הדבר מבחינתי.

 

אחרי מספר שבועות, בשיעור תנ"ך, המורה שאלה "איזה עמים היו בכנען?". זו הייתה הפעם הראשונה שאני הצבעתי, ועניתי "יום ראשון, יום שני, יום שלישי", ואז כל הכיתה פרצה בצחוק. מרוב בושה ותסכול, אני לא פתחתי את הפה במשך חצי שנה, וגם אם ידעתי, לא הצבעתי, כי עדיין לא הייתי בטוח, שאני מדבר נכון. לאחר שנה אבי רכש בית דו-משפחתי בכפר-אונו, שכלל חדר אחד, מטבח, חדר שירותים וחצר.

 

באותה תקופה היה מחסור במוצרי מזון ותוצרת חקלאית, ובהגדרת אופי היישוב נדרש משק עזר בכל בית. בתחילה הקמנו לול עם מספר תרנגולות וברווזים, לאחר מכן מספר עזים, שתי פרות, סוס וחמור. רוב הטיפול במשק הבית נפל על כתפי, כיוון שאבי יצא לעבודה מוקדם בבוקר, וחזר מאוחר בלילה, ואמי הייתה מטופלת בתינוק שנולד בארץ בנוסף לאחי הצעיר. סיימתי כיתה ח' בכפר-אונו, ולאחר מכן למדתי שנתיים בתיכון חדש בתל-אביב. להורי לא הייתה יכולת כספית להמשיך לממן את לימודיי בתיכון ואני המשכתי בבית-הספר הטכני של חיל-האוויר, שהכשיר טכנאי מטוסים. את השירות הצבאי עשיתי בחיל-האוויר, כטכנאי מטוסים.

 

לאחר השחרור התחלתי לעבוד בתעשייה אווירית. במשך כל התקופה בתעשייה אווירית עסקתי בפיתוח כלי טייס שונים, כמו המזל"טים הראשונים בארץ ("זהבן"), מטוס מנהלים ("אסטרה"), מטוס קרב מתקדם לתקופתו ("הלביא"), שלצערי לא הגיע לידי מימוש. כמו-כן השתתפתי בפיתוח פרויקטים שונים (וסודיים עד היום), וכן בפיתוח טיל החץ, שבעטיו קיבלתי בשנת 2003 את פרס "בטחון ישראל" בבית הנשיא. ביום זה ליוו אותי משפחתי ונכדיי, למעט שתי נכדותיי הצעירות (עלמה ונוגה), שעדיין לא נולדו.   

 

יהדות בולגריה: "יהדות בולגריה היא קהילה יהודית מרובת קהלים, המתקיימת באזור בולגריה מהמאה ה-2 ועד ימינו. ב-1945 הגיעה הקהילה לשיא גודלה ומנתה 49,172 נפש".

"תקופת שלטונה של חזית המולדת הבולגרית הייתה תקופת ביניים בין המשטר המלוכני האוטוקרטי לבין המשטר הקומוניסטי הטוטליטרי והיא נוצלה על ידי הקהילה היהודית לשיקום החיים הקהילתיים והמוסדיים והערכות לקראת העלייה לישראל".

תשע"ו