מאגר סיפורי מורשת

 רקע אימא ואבא שלי  נולדו בפינסק בביילורוס שהייתה אז חלק מהזמן רוסיה וחלק מהזמן פולניה. סבא, מצד אבא, היה אחראי על הקמת רשת בתי ספר .יהודיים מקצועיים ברוסיה. המשפחה נדדה מעיר לעיר לצורך הקמת בתי הספר. אבא נולד בפינסק. 

המשפחה עזבה את רוסיה  בתחילת המאה העשרים בגלל המהפכות ברוסיה, 

 ועלתה לישראל מטעמים ציוניים ב1924. סבא יעקוב התמנה מורה בטכניון בחיפה שזה עתה הוקם, 

ולאחר מכן הקים את בית הספר המקצועי "בוסמת" ליד הטכניון  בחיפה . אבא דויד למד בבית הספר הריאלי  בחיפה וסיים במחזור החמישי ולאחר מכן נסע ללמוד רפואה בצרפת.

 עם שובו לארץ,  לא מצא עבודה כרופא ולכן הצטרף לקיבוץ חדש  בשייח אברק, 

לימים אלונים. שם הוא עבד כרופא , כשומר על סוס וכנגר.  

אימא סיימה תיכון בפינסק  שהייתה אז פולניה. היא  רצתה ללמוד אדריכלות, אבל משפחתה הייתה

ענייה מאד, האנטישמיות  בפולנייה הייתה בשיאה.

אימא  החליטה לבוא ללמוד בארץ ישראל. היא התקבלה לטכניון אולם מאחר ולא היה לה כסף לשלם שכר לימוד נאלצה לעבוד  כעוזרת בית בירושלים. 

ירושלים לאחר תקופה בה עבד כרופא בקיבוץ התפנתה משרה לרופא מתמחה בבית החולים הדסה בירושלים ,אבא עזב את הקיבוץ ועבר לעבוד כמנתח  בהדסה.  בבית החולים הוא פגש את סבתא שהייתה תלמידה בבית הספר לאחיות בהדסה שהיה בית הספר

 הראשון לאחיות בארץ. ב1943 ב1944 נולדנו אני ואחי יוחנן.  

ב1948 עם הקמת המדינה ופרוץ  מלחמת השחרור היינו במצור בירושלים. 

אבא היה נצור בהר הצופים בבית החולים הדסה. הוא היה הרופא האחרון שנשאר על ההר עד הנסיגה  עם הנפילה של "גוש עציון ". 

בהפוגה הראשונה אבא קיבל הצעה לנהל את המחלקה הכירורגית בבית החולים הממשלתי בחיפה, לימים רמב"ם. 

 

חיפה   יוחנן ואני גדלנו כילדים רגילים בחיפה למדנו בבית ספר "הריאלי ".

הלכנו לצופים ובבוא הזמן התגיסנו לצבא.  

לאורך כל השנים האלה תמיד ליוותה אותנו המועקה של השואה .

 כל משפחתה של אימא נספתה בשואה. היא ניצלה כי הייתה בישראל.  

תחושת האשמה,  הצער והיתמות לא הפסיקו ללוות אותה כל השנים והשפיעה גם עלינו.  

לאורך השנים פרצו מספר מלחמות שבכולן לאבא היה תפקיד בכיר בהיותו המנתח המרכזי לאזור הצפון . 

כל החיילים הפצועים באזור הצפון הופנו לבית החולים רמב"ם. 

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. 

אחי חזר מלימודי הרפואה באיטליה כדי להתגייס , אבא עבד מהבוקר עד הלילה, 

אימא עבדה  כאחות ואני התנדבתי בבית החולים.  בעלי באותם ימים שירת בשריון ונפצע בקרב.  

בעקבות המלחמה והצרכים הרפואיים שהתעוררו, החליט אבא להקים בית ספר לרפואה  לאזור הצפון ,  בית הספר לרפואה  שידוע היום כבית הספר לרפואה של הטכניון . 

באותן שנים מרגשות של הקמת בית הספר אנחנו,  אני ואמנון , 

 חיינו בניו יורק מקום בו אמנון למד לדוקטורט.  

 

תל אביב כאשר חזרנו לישראל נולדו שתי בנותיי רוני ועדי. 

 כאשר עדי הייתה בת שנתיים וחצי התגלתה אצלה סכרת נעורים. באותם ימים לא ידעו כלום על המחלה ודרכי הטיפול בה היו בסיסיות מאוד.  יום אחד פגשתי אישה אמריקאית מדהימה שגם לה ילד עם סכרת נעורים והיא הקימה ארגון אמריקאי שמטרתו למצוא מרפא למחלת הסכרת . היא הציעה לי להקים ארגון כזה בארץ ואכן בשנת 82' הקמתי את ה"אגודה לסכרת נעורים " בישראל, 

ניהלתי את האגודה בהתנדבות 10 שנים  . 

האגודה קימת עד היום ועדין עוסקת בחיפוש אחר מרפא למחלה  מאוחר יותר זכיתי  לעבוד במכללה למנהל  ולהקים שם על הדיונות 

של ראשון לציון את הקמפוס של המכללה . 

שנות ה2000 בשנות ה2000 נולדו לי שישה נכדים מקסימים גל, 

 אורי, עמית, גיא, רועי ושירה בשנים אלו המשכתי לעבוד כמנהלת בכירה במספר מכללות, 

ולקראת פרישה החלטתי ללמוד מקצוע חדש. למדתי אימון אישי והתמחיתי בליווי עסקים חדשים של אנשים צעירים. 

חלק גדול מעבודתי זו נעשה בהתנדבות דרך "קרן שמש" ולתת עתיד.

 

תשע"ו

 

תכנית הקשר הרב דורי

מורה מובילה" אלונה מייזל

תדריכה: ליאורה כהן