מאגר סיפורי מורשת

שמי ז'קלין  זגורי, אני סבתא של אוריה זגורי. נולדתי במרוקו ילדה שישית בין 9 אחים, להוריי ז"ל יעקב ושמחה דרעי. בשנת 1962 עלינו ארצה, אני אז רק בת 5, אח ו – 2 אחיות יותר קטנים ממני. באותם שנים הייתה העלייה אסורה לארץ ישראל. הכמיהה לארץ הקודש הייתה גדולה מאוד להוריי ז"ל. באותם ימים היו מגיעים למרוקו מארץ ישראל פעילי העליה בסתר. הם היו עושים הכל כדי להעלות יהודים ארצה. הדבר דירבן את הוריי לעשות כל מה שביכולתם כדי לעלות לארץ הקודש .

כאשר התחלנו להתכונן פשוט ארזנו בגדי לבוש מעטים במזוודות בכדי לעזוב. מאחורינו השארנו את כל רכושנו, עזבנו את החנות של אבא שלי, שהיה צורף בחנות למכירת זהב. הוא מכר הכל בגרושים ובמהירות. השארנו גם את שתי אחיותי הגדולות שהיו נשואות זמן מה. הן הוכרחו להישאר עם בעליהם. כמו כן השארנו משפחה גדולה ובמיוחד את הדודה והאחות של אבא שהיא ובעלה היו בודדים ללא ילדים. אחותי הגדולה ממני נשארה איתם וחיה איתם. רציתי לצין שגרנו באותה שכונה בית ליד בית לכן גם אותה השארנו. כשהורי קיבלו הבטחה לעלות אותם לארץ הקודש במהירות האפשרית ואכן לאחר כחודש ימים הם עלו ארצה כמובן בסתר כמו כולם.

באמצע הלילה באו הפעילים לבתינו ולקחו אותנו בשקט, בשקט. העלו אותנו על רכבים ולקחו אותנו למקום שריכזו את כל היהודים. למחרת בשעת הלילה כבר יצאנו לדרך לצרפת וכמו שאמרתי העלייה הייתה אסורה. אני רוצה לציין שהאוכל היה מועט היו המון אנשים, כולם הודחסו למקום לא גדול. בכי הילדים הקטנים היה חזק. מה שהפחיד את כל האנשים שמא יגלו איתנו. משם עלנו על אנייה אשר הובילה אותנו עד לחופי הארץ. הצפיפות באנייה הייתה גדולה. שתי אחיותיי הקטנות חלו בגזזת. אחותי הקטנה הייתה אז בת שנה, חלתה מאוד. היו רגעים שחשבנו שהיא עומדת למות ואפילו חשבו לזרוק אותה לים אבל ברוך ה' היא התאוששה. אחי הקטן היה אז בן שנתיים חלה גם הוא. כנראה בגלל הביצים המקולקלות שאכל והיו צריכים לאשפז אותו ישר לבית החולים, ברגע שהגענו לארץ.

בשעה טובה הגענו לעתלית השמחה הייתה גדולה מאוד כשהגענו ארצה, אך הסבל לא ניגמר. שמו אותנו בחדר אחד עם עוד משפחה. אנחנו 7 נפשות והם 7 נפשות. קיבלנו מיטות ברזל אחת ל כל שתי נפשות ושמיכה לכל אחד. ומעט אוכל שהספיק ליום אחד, שקיבלנו מהסוכנות היהודית. המצב היה קשה אז הייתי צריכה לפרנס את המשפחה. לאחר כמה חודשים אבי קיבל עבודה ברכבת שזה נתן לנו מרווח לנשימה. כך המשכנו לחיות בשמחה שאנחנו נמצאים בארץ, אבל לא להרבה זמן. לאבי הייתה תאונה ברכבת, מצבו היה קשה ולא הייתה ברירה ואמא שלי נאלצה לפרנס את המשפחה. מזל שהאחים הקטנים גדלו מעט כך שהאחים הגדולים יכלו לטפל בהם.

הזוית האישית

אוריה זגורי: נהנתי מאוד מהמפגשים בתכנית עם סבתא ולשמוע את סיפוריה.