מאגר סיפורי מורשת

הקיבוץ פעם

בית הילדים – בילדותי הילדים היו עם ההורים שלהם רק בין השעות 16:00-18:00 ובשאר הזמן כל הילדים היו בבית הילדים. הילדים היו אוכלים בבתי הילדים והמבוגרים אכלו רק בחדר האוכל לא בבתים , בבתים ההינו אוכלים  רק ארוחת ארבע.

בקיבוץ הייתה מטפלת חולים היא הייתה מביא אוכל לחולים מחדר האוכל שם היה מטבח מיוחד רק לחולים – מרק עוף  עם פחות שמן ומלח. בכל בוקר המטפלת יוצאת עם הילדים הקטנים לטיול בוקר בעגלה. בבית הילדים היה אינטרקום וכל פעם שילד מתעורר או לא מצליח להירדם הוא הלך לאינטרקום וקרא לשומרת. השומרת הייתה ליד בית הילדים עם האינטרקום ועוד כמה עיסוקים. ההורים היו משכיבים אותנו לישון ואז חוזרים לחדר שלהם וישנים שם בלעדינו.

בגדים בקיבוץ – גם היה מקום שנקרא מחסן הלבשה, לא לכולם היה כסף כדי לקנות בגדים אז בכל פעם שלמיהו היה בגד שקטן עליו הוא היה מביא אותו ולוקח בגד אחר.

ביום שבת בערב ההינו מביאים את כל הכביסה המלוכלכת אל המכבסה ממיינים אותה לפי צבעים ולפי סוגי הבדים כל השבוע היו מכבסים את הבגדים, מקפלים מגהצים ומתקנים   וביום שישי אחרי ארוחת הצהריים בחדר האוכל כל חברי הקיבוץ היו באים לקחת את הכביסה הנקייה. כביסת הילדים הייתה מטופלת בנפרד ומדי יום היו מכבסים אותה כי הילדים היו מלכלכים יותר והיו זקוקים ליותר בגדים. בקיבוץ הייתה גם תופרת לפעמים היא הייתה תפרת לכולם את אותו הבגד וזה היה קצת מבלבל…

קניות – בקיבוץ לא היה צריך לקנות כמעט שום דבר ולא השתמשנו בכסף הייתה חלוקה – חלוקה חופשית היו שמים ארגז עם כל מיני דברים ומי שרצה לקח.  אם היה צריך לקנות משהו כמו סבון או ממתקים הייתה מחברת לכל משפחה ששם היה רשום התקציב האישי  וכשקנו בחנות של אמא שלי לילו היא הייתה רושמת הכל במחברת.

סרטים – בימי רביעי אחרי ארוחת הערב בקיץ היו מקרינים מחוץ לחדר האוכל על הדשא היה סרט והאנשים באו לצפות בסרט עם סמיכות וכיסאות נוח.

חג שבועות – בשבועות היה "טקס" לכל הילדים היו זרים על הראש וכולם הסתכלו על הטרקטורים עוברים בשורה מלאים בכותנה, פירות  פרחים ועוד הרבה דברים מתוצרת הקיבוץ ואז הייתה תצוגה של הילדים שנולדו באותה שנה

חתונה  – כשאבא ואמא שלי – לילו והרמן רצו להתחתן עדין אי אפשר היה להתחתן בקיבוץ אז הם נסעו למתולה, ושם היה רב שחיתן אותם.

כאשר אימי נפטרה חקרתי קצת וגיליתי שתעודת החתונה לא אצלנו וביתי ענבל (אמא של נעמה)  ביררה איפה הורי התחתנו ואז נסענו אני ואחותי לארכיון של מטולה ומצאנו שם

לשמחתנו והפתעתנו הגדולה את תעודת הנישואים שלהם שמסתבר שנשארה שם כל הזמן הזה.

הקיבוץ כיום

כיום הקיבוץ שונה  לגמרי היום כל אחד מפרנס את עצמו קיימת עזרה הדדית אבל עדין כל אחד אחראי על הקיום שלו ושל משפחתו כעת אנו גם בעלי הבית שלנו ויש באפשרותנו להוריש אותו בבוא הזמן. חדר האוכל הצטמצם מאוד  ומשרת בעיקר את עובדי המפעל של הקיבוץ ואנשים מבוגרים שכבר קשה להם להכין לעצמם את הארוחות, מבנה חדר האוכל הישן משמש לפעילויות תרבותיות וחברתיות.

הילדים יוצאים בבוקר מבית ההורים לבית הספר ואחרי שעות הלימודים יש להם פעילויות מגוונות במסגרת הגילאים שלהם ואחר הצהרים שבים לביתם. היום בכולבו קונים בכסף כמו בכל מקום אחר וכסף הוא כבר לא מילה גסה. כיום אין יותר שרותי כביסה כל אחד אחראי על בגדיו ולרוב האנשים יש מכונת כביסה בבית, ואין גם שרותי תפירה כלומר אין מתפרה ואין תופרת כל אחד קונה את בגדו לפי טעמו כמו בכל מקום אחר

כיום כבר ניתן להתחתן עם רב (ומקבלים תעודת נישואים) גם בקיבוץ אבל בעידן המודרני הזוגות הצעירים ברובם מזמינים אולמות ומעדיפים חתונות יותר גדולות עם הרבה מוזמנים

אך יש דברים שנשארו כמו פעם לדוגמה: הקשר ההדוק בין החברים והדאגה לאחר וזה מתבטא בעיקר בדאגה לפנסיונרים כל שבוע מארגנים לנו מפגשים שונים ומגוונים (ומעניינים) יש חברה שדואגת לבקר את האנשים שיותר קשה להם להסתדר עקב בעיות בריאות  וגיל מבוגר יש עמותה אזורית שנקראת וותיקי הגליל לשם אפשר לצאת במשך היום להרצאות טיולים בארץ ובחו"ל ואפילו לקבל ארוחת צהרים חמה ועוד אך הכל בתשלום כמובן.

גם נשארו לנו שטחי חקלאות שמפרנסים אותנו ואחרי הקטיף מותר לעשות לקט.

קישור למפה

לאתר שדה נחמיה

הזוית האישית

נעמה: בזכות עבודה זאת למדתי, שפעם החיים היו שונים לגמרי לא היה טלפון, לא טלוויזיה ובימקום לשחק במחשב יצאו החוצה ושיחקו עם חברים. אז גם לא גרו עם ההורים ולכסף לא היה חשיבות.