מאגר סיפורי מורשת

הקונפליקט הפנימי בין הגשמת חלום לערכים מבית אבא

תחילתו של סיפור בשנת 1961. עליתי לכיתה א' מגן דתי בשכונת "קטרה" בגדרה. שכונה זו אופיינה בחתך של כל עדות ישראל מצפון ומדרום (תימנים, רומנים, פרסים, מרוקאים ויוצאי צפון אפריקה). כל עדה, סיגלה באופן עצמאי את חייה התרבותיים והרוחניים, קרי, שלכל עדה הייתה בית כנסת משלה. לרומנים, בית כנסת של הרומנים- כך היא נקראה. למרוקאים, בית כנסת משלהם ולתימנים-ריבוי בתי כנסיות. הסיבה לכך, שכל יהדות תימן, עלתה באופן לא לגאלי, אך עם תרבות תורנית מושרשת עמוק בתוך הקהילה, ולא היה מצב שהיו מהם אנשים לא דתיים. עקב זאת, היה צורך בלא מעט בתי כנסיות, וכל משפחה ענפה וגדולה, הייתה בית כנסת משלה, עם מובילי דרך ומדריכים רוחניים דתיים.

כילד יהודי, שנולד להורים שעלו ארצה מתימן הרחוקה, גדלתי בבית יהודי, על חינוך דתי, במלוא מובן המילה. המחויבות הדתית בבית, הצריכה אורח חיים יהודי, קרי, תפילות בוקר, תפילות ערב ותפילות מנחה, הכנות לשבת מיום חמישי, על מנת לקבל את השבת במלוא הדרה. כמו כן, אורח החיים הצריך התנהגות ברוח הדתית יהודית- הכוונה היא מילוי המצוות שנצטוונו בתורה או בתלמוד לנהל את אורח חיינו הידיים. זאת אומרת, עם ההשקמה בבוקר, חובה נטילת הידיים בתהליך מסוים, שטיפת הפנים וכדומה, תפילת השחר עם הברכות ומי שמחויב בהנחת תפילין, עושה זאת בבית הכנסת במניין. הדבר מצריך השכמה מוקדמת, על מנת שנספיק את כל זה ונגיע לבית הספר בשבע וארבעים. על מנת להתפלל תפילת שחרית למי שלא התפלל בבית הכנסת. אורח החיים בבית ספר ממלכתי דתי, הצריך התנהגות על פי דרך תורה. כך גדלתי וחונכתי בבית ספר זה, עד לשנת 1968- סיום כיתה ח'.

לקראת סיום בית הספר יסודי, היה צורך להירשם לתיכון על מנת להשלים את מסלול הלימודים העל יסודיים וברור מאיליו שאני, שגדלתי וחונכתי על ברכי תורה, דהיינו- לימודים ב"חדר" יומיום, פרשת השבוע והפטרה ודינים והלכות תפילה, כי כך היינו מצווים על ידי אבא, לנהוג בדרך זו. ואני, כאחד מתוך חמשת אחיי, שגדלנו בבית רק בנים, למדנו אצל ה"מורי" יומיום בשעות אחה"צ עד לפני הגעת זמן תפילת מנחה. אין מצב שבו יכולתנו או חשבנו לא ללכת ללימודים ב"חדר". אופן הלימוד היה כך שה"מורי" היה מלמד אותנו בקריאה בקול והיינו חוזרים אחריו בקול ומי שהיה לא מרוכז, או מתלוצץ, היה "זוכה" למנה (הצלפה) מחגורתו של ה"מורי", על מנת שילמד בהקפדה את הנדרש. אבי, שמעון עורקבי ז"ל, ככל ההורים, מעולם לא הצדיק את תלונת הילדים, שהמורי מכביד/לוחץ או מצליף לריק. תמיד הייתה תשובתו "תאעאלם תוגע מזאלאם ואם לא- יש את הסאמיל" פרוש: תלמד טוב תהיה מיומן ויודע את הפרשה ואם לא, יש את השוט.

בילדותי, אהבתי נורא ללמוד והייתי אחד ממובילי הכיתה במהלך שמונה שנות לימודיי בבית ספר ממלכתי דתי. מוריי העריכוני בהתאם וזכיתי ליחס טוב והגון מהוריי וממוריי. בהגיעי לכיתה ח', נהוג היה לעשות שני סוגי מבחנים בכל בתי הספר בארץ- מבחנים שנקראו "מבחני סקר" שכללו חיבור וידע כללי ואקטואליה. מבחנים אלה באו לבדוק את רמת האינטליגנציה בקרב התלמידים. וכל מי שעבר מבחנים אלו, היה זוכה למלגה מטעם משרד החינוך, לשנת לימודים באשר יהיה. למזלי הרב, עברתי את המבחן בחיבור ואת מבחן הסקר בציון גבוה. ואני ועוד חמישה תלמידים מכיתתי זכינו להישלח ולהיבחן ברחובות בבית ספר "תחכמוני" ממלכתי דתי, שהיה בית הספר, בזמנו, נחשב ברמה מאוד גבוהה לילידים מצליחים. המסלול ב"תחכמוני" היה מאוד קצר וכוונת המבחנים הנוספים ב"תחכמוני", לראות עוד חתך ברמת התלמידים שעברו את מבחן הסקר. בסיומו של תהליך בבית ספר "תחכמוני", הומלצו בפנינו בתי ספר שאליהם נצטרך לגשת ולהיבחן על מנת להמשיך את מסלול הלימודים. מובן מאיליו שבתי ספר אלו היו ישיבות או בתי ספר של "הפועל המזרחי"- בתי ספר דתיים. הבתי ספר שאני הופניתי אליהם היו: כפר הנוער "כפר בתיה", ישיבה תיכונית "נווה הרצוג" באשדוד, ישיבה תיכונית "ישיבת הדרום". עם קבלת המלצות אלו, הופניתי ע"י הוריי ומחנך כיתתי להיבחן בבתי ספר אלו, כיוון שמה שאפיין את בתי הספר, שהינם בתי ספר דתיים עם תנאי פנימייה. ההפניה לבתי ספר אלו, נעשתה מתוך השיקולים של חתך סוציו אקונומי די נמוך. בבית היו קשיי פרנסה, חמישה ילדים בחדר. גודל הבית 40 מטר ותנאי למידה מאוד מאוד לא מקובלים. ומרות ההורים, נקרתה על כל צעד. הוכחה לכך סיפור מהחיים:

עד גיל 7, הייתי עטור פאות על לחיי, כמנהג יהדות תימן. בשלב מסויים, רציתי מאוד מאוד להסיר את פאותיי ולהיות ככל הילדים בשכונה (ילדי התפוצות). אבי מאוד התנגד לכך ולכן נעניתי לעצתו של אחי הגדול ממני, שגם הוא היה עם פאות, לבצע תחבולה שתעזור לנו בהסרת הפאות. התחבולה היא: הדבקת גומי לעיסה אל הפאות, בתקווה שלא ניתן יהיה לאחר מכן להוציא את המסטיק, אלא לגזור את השערות ובכך להתפטר מהפאות. בהצגת הפאות הדבוקות עם המסטיק בפני אמי, אמרה האם: "תגשו לספר שיוריד לכם את זה". בצעדי ענק רצנו אל הספר, אשר טיפל בתספורת ובפאות ובכך תמה תקופת הפאות על לחיינו. מנגד, אבי הגיע מעבודתו לקראת ערב, אשר עבד ב"סולל בונה", וכהרגלו, אנחנו היינו ממתינים לו עם הגעתו, חולצים את נעליו ומורחים את כפות רגליו בשמן מתוך אהבה, הערצה והערכה. מעולם לא היה טון של כפייה שנעשה זאת. וכל זה בא מהרגשת הסולידריות של עבודת אבי בחום הנורא, של סלילת כבישים באשדוד. לשאלה שלי :"אבא, איך היה היום בעבודה?", היה עונה :"השמש היוקדת שורפת אותי מלמעלה והזפת החם מרתיח אותי מלמטה" ועם כל הקושי, אבי מגיע ושואל :"איפה הילדים?" אמי ענתה:"הם הלכו לספר, מישהו הדביק להם מסטיק לפאות, הם הלכו להסתפר ולטפל בפאות". אבי נעמד דרוך במרפסת הבית ומביט למעלה הדרך בהמתנה להגעתנו. אחי ואני, צועדים אט אט לכיוון הבית ומרחוק, מבחינים בעמידתו של אבי במרפסת. עוד לפני שהגענו, ידענו מה צפוי לנו. הגענו כ10 מטרים לפני המדרגות של הבית, אבי מביט בי ובאחי נטולי הפאות, ובהנף יד מטיח בפננו :" אני לא מקבל נאצארה (נוצרים) פי ביתי " (בבית שלי). משפט מאוד מאוד קשה שמהדהד באוזניי, עשרות שנים גם לאחר המקרה. להגידך עד כמה היהדות ואורח החיים היהודי דתי היה בבית.

חוזרים לסיום בית ספר היסודי

בחודש ניסן, ניגשתי למבחן בבתי ספר שהוצגו לפניי, ואכן עברתי בהצלחה בשלושת בתי הספר אלו וליבי לא נתמלא שמחה. הסיבה לכך, שאני כנער מתבגר במדינת ישראל של שנות השבעים, הייתי חדור מוטיבציה ורצון ללמוד בפנימייה צבאית. בתוך תוכי ברוות השנים, השכלתי להבין שהמניע לרצון העז הזה, היה נפילתו של אחי במלחמת ששת הימים. כנער, רציתי לנקום את נפילתו של אחי בשדה הקרב ולכן, גמרתי אומר בליבי שאני אלמד בפנימייה צבאית כלשהי, עם קונוטציה צבאית. המקום הקרוב ביותר שהיה לי, הינו בית ספר לקציני ים באשדוד.

במחתרת, רקמתי תכנית עם אחי הגדול ממני בשבע שנים, שלום, שהיה חייל בשרות חובה בזמן שאחי הגדול נהרג , ובעזרתו, הלכתי להיבחן בפנימייה צבאית. תוצאות המבחן הגיעו ואכן מסתבר שאת המבחן באנגלית, לא עברתי כנדרש ונקבע לי מועד למבחן חוזר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, כי הייתי צריך להודיע לאבי שיש לי מבחן חוזר ואז הכל היה מתגלה. ושוב בסיועו של אחי, שדאג לי, ומימן לי מורה פרטית לאנגלית, על מנת שאצלח את המבחן הזה. בינתיים, עובר לו הזמן ומחנך הכיתה שלי שואל לגבי החלטתי להמשך לימודיי. עניתי כי אני עדיין מברר עם עצמי ואין בליבי החלטה גמורה.

מחנך הכיתה, מאוד מאוד רצה שאלמד בישיבת הדרום ועל כן בא אליי הביתה ושאל את אבי מה קורה עם ציון, איפה הוא ילמד?, והמליץ בפניו על ישיבת הדרום. אבי אמר לו שהוא ילבן את זה איתי ונגיע להחלטות במהלך השבוע. עם הזמן, הגיעו תוצאות המבחנים בבתי הספר שבהם נבחנתי, בינהם בית הספר לקציני ים אשדוד, שאבי לא שמע ולא הכיר. אבי קורא לי ושואל אותי מה משמעות המכתב שהתקבל מבית הספר לקציני ים באשדוד, ומה לי ולעולם של בית הספר הזה?!. השיחה עם אבי הייתה מאוד נוקבת וטעונה, עד כדיי כך שאבי אמר לי :"אני לא אאפשר לך ללמוד בבית ספר של גאווילים (לומדים שלא על פי הלכות הדת). " אני נעצבתי מאוד ולא ידעתי איך לגבש את מחשבתי ולהמרות את פי אבי. ברצוני ללמוד בבית ספר שלא על פי הדת. מאחר וגמרתי אומר בליבי שאני רוצה ללמוד רק בביה"ס לקציני ים, בשלב מסוים, אמרתי לאבי שאני לא רוצה ללמוד בכלל, ואם אני אמשיך ללמוד, זה רק בביה"ס לקציני ים.

בציר הזמן, חזר שוב לביתנו מחנך הכיתה ומנהל ביה"ס. באו לאבי ואמרו לו: " תשמע, הבן שלך כבר צריך להירשם לישיבת הדרום, ובאמתחתם הייתה הצעה מפתה לאבי, שאני אקבל שתי מלגות שיכסו שנתיים לימודים. אבי שמח מאוד למשמע הצעה זו, וחשב שהינה לו הזדמנות, שגם אני אלמד בישיבת הדרום וגם המימון לא יעלה לו בשנתיים הקרובות. אך עקשנותי לא הרפתה ממני, ונחוש הייתי ללמוד רק בפנימייה הצבאית. ניסיונותיהם של המחנך שלי ומנהל ביה"ס, לא עזרו. ואכן, עמדה בפני אבי דילמה מאוד מאוד קשה. האם לשלוח את הילד ללמוד בביה"ס ללא ערכי יהדות ובנוסף לשלם עבור זה או לנסות ללחוץ עם שכנוע מסיבי ללמוד בישיבת הדרום.

אבי, שהבין יפה, שהחלטתי הייתה נחושה וחשש להפסיד אותי להמשך לימודיי (אני היחידי מילדיו עד כה שרוצה להמשיך תיכון ויש לו אפשרות). בשלב מסוים, שבוע לפני תום ההרשמות לכל בתי הספר, הבחין אבי שאין אני מתכוון להתפשר על מקום לימודיי. ואז אמר לי: "בני, בוא ניסע לאשדוד לביה"ס לקציני ים לבחון ולראות את העניין מקרוב." ההגעה לביה"ס הייתה כרוכה במסע יקר, כלומר, נסיעה מגדרה לרחובות, ומרחובות לתחנה מרכזית באשדוד ומשם מהלך של 20 דקות ברגל, עד ההגעה לביה"ס. בהגיענו, התקבלנו ע"י מרכז פדגוגי שישב לשוחח עמי ועם אבי, על אופי הלימודים בפנימייה הצבאית ועל תקנון התנהגות שקיים בביה"ס (תקנון מאוד נוקשה). אופי התקנון, הגדיר במפורש את אורח התנהלותנו בפנימייה ובביה"ס. התקנון היה בנוי בשנה א', במצבור של 100 נקודות ועל כל בעיית משמעת, או בעיית לימודים, היה להם שווה ערך בניקוד בתקנון, ומי שהיה מאבד את סך 100 הנקודות שהיה לזכותו, היה מסולק מביה"ס. דוגמה לתקנון: איחור למסדר בוקר = מינוס 5 נקודות, אי הגעה להתעמלות בוקר = מינוס 5 נקודות. אי הכנת שיעורי בית = מינוס 10 נקודות. משמעו של תקנון זה, מאוד קפדני ונוקשה. אבי שמע את נוהל התקנון הזה ואמר וליבו שזה נכון וטוב ללמוד במסגרת קשיחה כזו. אבל, צצה לה בעיה רצינית וכואבת מכיוון אחר: שכר לימוד. שכר הלימוד, שהיינו צריכים לשלם, היווה כשליש ממשכורתו של אבי. אבי לא ידע לקבל החלטה במקום וביקש פרק זמן לחשוב בחוץ. בצאתנו, אומר לי אבי :" האם אתה מבין את המשמעות שאתה ילד אחד מתוך 6 נפשות שנותרו בבית, ויושקע בך שליש מהמשכורת?" לא ידעתי איך להגיב, מכיוון שעדיין לא הרגשתי נטל כספי או חוב כלשהו. אבל יחד עם זאת, בסופו של דבר, אבי הסכים לקבל עליו את תנאי התשלום, לאחר שהתריע ואיים עליי שאוי לי ולא אלמד בצורה רצינית, הוא לא מקבל אופציה אחרת. אני בתוך תוכי, שמחתי מאוד שאכן התקבלה החלטה. אבי חתם על התשלומים ואכן חיכיתי לתאריך 1.9.68 לתחילת שנת הלימודים.

כמובן, שההוצאות להכנות לפנימייה, הצריכו לא מעט הוצאה כספית שגם היא לא הייתה קלה לאבי.

פנימיה הצבאית

ובכן, החלה לה שנת לימודים בפנימייה הצבאית. זכורני היטב, יום שישי בערב הראשון, המדריך החינוכי שלנו מכריז: "כל תלמידי הפנימייה של כיתה ט' להתרכז בתוך המועדון החברתי של הפנימייה" ואכן, בהגיענו למועדון, נכנסתי ואני שומע קולות מוזיקה מתנגנים במועדון, זה ליווה אותי בשוק לא קטן שמידי פעם שאני נזכר בו , אני מקבל צמרמורת. אני אומר לעצמי :" איפה אני כרגע, מה עושים אחיי ובית אבי בביתנו?, אני בפנימייה , במועדון עם מוזיקה ותזמורת, ובבית אבי, סועדים את סעודת ליל שבת ושומעים את פרשת השבוע. חודשים רבים נאלצתי להסוות את מצבי הפנימי בתוך תוכי ולנהוג כמנהגי הפנימייה, שאין להם שום קשר לדרכי דת. הייתי בשבתות, מגיע לגדרה בטרמפים מאשדוד, ובדרכים שונות ומשונות הייתי מתגנב הביתה, על מנת לא להכאיב לאבי שיוודע לו שאני נוסע בשבת. התמודדות זו ערכה שנים, עד ערב גיוסי לצה"ל ובערב גיוסי לצה"ל, נפטר אבי בידיי, עקב מחלתו.

הזוית האישית

תיעוד הסיפור של אבא הייתה חוויה מרגשת מאוד עבור שנינו. חוויה זו, איפשרה חזרה אחורה בזמן, אל הזיכרונות הרחוקים של ילדותו של אבא. סיפורים אלו, שמקצתם וחלקים מהם נשמעו לאורך השנים בביתנו, קיבלו חיים חדשים ומקום במאגר סיפורי המורשת המרכיבים את עם ישראל. זה מרגש מאוד להיות חלק מהסיפור. החוויה קרבה ביננו עוד יותר ופתחה פתח לסיפורים נוספים והעלאת זיכרונות רחוקים ומרגשים.