מאגר סיפורי מורשת

בילדותי גרתי בירושלים ליד שוק מחנה יהודה בקומה החמישית ללא מעלית. אמי הייתה חולת לב ונאלצה לעלות ולרדת חמש קומות בכל פעם. מאחר שהייתי ילדה שובבה אהבתי לזרוק צעצועים מהמרפסת לחצר הבנין, ואמי נאלצה לרדת ולעלות במדרגות הרבות.

מאוחר יותר עברנו דירה לשיכון עובדים במושבה היוונית. זה היה מתחם של שלושה בניינים  עם  מרחבי דשא שמפרידים ביניהם. אהבנו להתאסף בדשא ולשחק משחקים רבים. שיחקתי עם אחי, אבי שצעיר  ממני בארבע שנים ועם יתר הילדים בשיכון שחלקם היו חילונים וחלקם דתיים. שיחקנו בחבל, גומי, מחבואים, קלאס, חמש אבנים,דג מלוח, גוגואים, אמת או חובה ותופסת.

אהבתי לכתוב הצגות ולחלק לילדי השכונה תפקידים, ביחד הצגנו את ההצגה. זה היה מאוד מהנה. לפעמים שיחקנו במשפחה שגרה על העץ והפעלנו את חוש הדמיון ליצור דרמה וקשרים רומנטיים דמיוניים.

בכיתה א’ למדתי בבית ספר ה"כרמלי" במושבה הגרמנית ליד קולנוע "סמדר". האווירה בכיתה לא תמיד הייתה נעימה. אני זוכרת שכאשר הייתי חוזרת הביתה מבית הספר עם חברתי הטובה, אחד  הילדים, שהיה מאוהב בה, היה זורק עליה עגבניות. יש לי גם חוויות טובות מבית הספר והן ההופעות המעניינות בהן הופענו לפני ההורים מעל בימת הקולנוע, הרגשנו אז כמו שחקני קולנוע ממש. בכיתה ב' עברתי לבית ספר "הנרייטה סולד". מנהל בית הספר היה אבא של חברתי הטובה ביותר, סמדר.

בכתות ז' ו-ח' הייתה לי מורה מאוד שמנה וחכמה, אהבנו אותה מאוד. היא שינתה את שמי ממרים למירי ומאז ועד לפני מספר שנים כולם כינו אותי כך.  באותה תקופה הייתה לי חברה טובה ביותר, למדנו יחד למבחנים והצטיינו בלימודים. היא גרה ליד חורשה של עצים, שם היינו שרות ומטפסות על העצים והרגשנו ממש מאושרות.

בתיכון למדתי ב"גימנסיה" ירושלים במגמה דו-לשונית ואחר כך במגמה ראלית. זכורה לי חוויה חזקה ולא נעימה, ביום חורפי שבו התחוללה סופת שלג חזקה. סיימנו את הלימודים באמצע היום ושחררו אותנו הביתה. בדרך כלל הייתי נוסעת הביתה באוטובוס, אבל בגלל השלג נחסמו הכבישים ונאלצנו ללכת הביתה ברגל כשהרוח בכיוון נגדי לכוון ההליכה. אני זוכרת את עצמי נאבקת ברוח הקרה כשידיי ורגליי קופאות ובקושי רב הצלחתי להגיע הביתה. מאז אני פחות מתלהבת משלג.

תמיד אהבתי שירה וספורט ובבית הספר היסודי השתתפתי במקהלה, אהבתי מאוד את שיעורי המוזיקה שבהם למדנו יצירות קלסיות כמו "מפצח האגוזים" של ציי’קובסקי.

השתתפתי בתחרויות ריצה למרחק של 100 מ', הצטיינתי בקפיצה לרוחק וקפיצה לגובה וגם הייתי בחוגים של התעמלות קרקע ומכשירים. אספתי בולים, עטיפות של מסטיקים וכרטיסי ברכה .

כתבתי תסכיתים (הצגה שהיו משמיעים ברדיו) ואבא שלי הקליט אותי בטייפ. אהבתי לקרוא ספרים ואבא שלי לקח אותי להופעות של בלט. היה לי חלום להיות רקדנית, חלום שלא מומש. בתי הצעירה אורית רקדה שנים רבות ריקוד מודרני בהדרכתו של המורה חיים און.

בבית הספר היסודי הלכתי לתנועת נוער ה"צופים" והייתה זו חוויה מהנה. אני זוכרת שלמדנו כל מיני קשרים של חבלים ובלילה שיחקנו  "א"ש לילה" – היינו צריכים לעלות להר בהסוואה שלא יגלו אותנו. כמו כן היו כתובות של אש בחבלים. אני זוכרת גם שביום העצמאות השתתפתי בטקס רב משתתפים ארצי וזה היה מאוד מרגש.

אבי, מרקו בחט, היה איש אשכולות. הוא עבד במשרד האוצר כפקיד שומה אך היו לו תחביבים רבים. הוא טיפח את הגינה של הבניין שלנו וגידל בה כלות, שושנים, פרגיות ועוד פרחים. כשהפרחים פרחו אבי היה קוטף אותם ובבית תמיד היו פרחים טריים ויפים. עד היום אני אוהבת שיהיו לי פרחים טריים בבית. אבי היה גם מגדל קקטוסים ובמרפסת היה לו אוסף. לאבי היה תחביב של נגרות וביחד עם חבר שלו יצר ארונות בגדים מאוד גדולים ומרווחים. הוא גם אהב לקשט תמונות מלוחות שנה ולתלות בבית. היו לו חוברות שמלמדות ציור וביחד איתי ישבנו ולמדנו פרופורציה ורישום. בזכותו אני נמצאת בחוג ציור כבר שנים וביתי מלא עבודות שלי. לאבי היה תחביב של החמצת מלפפונים וכרוב וקראו לזה "טרושי". היו לו גם תבשילים מיוחדים מתפו"א והזיכרון שלהם משאיר טעם טוב בפה.

בצעירותו ניגן בכינור ובמשך כל חייו הלחין שירים. הוא הלחין עשרה פרקים מספר תהילים ואת כל ספר שיר השירים. הוא הלחין את ההגדה של פסח ופרקים מקוהלת. כמו כן הלחין שירי ילדים ושירי אהבה. לפני שנים רבות אבא עבד עם הזמרת רוחמה רז, היא שרה שיר שחברתי הטובה כתבה ואבי הלחין. לפני כארבע שנים לאחר שאבי כבר לא היה בחיים הפקתי דיסק שלם עם הזמרת רוחמה רז ששרה שמונה לחנים של אבא ל"שיר השירים" ועוד שלושה שירים נוספים מוכרים. לפני כשנתיים הפקתי דיסק עם הזמר בני אלבז ששר את פרקי התהילים שאבא הלחין.

לאבי הייתה תכנית רדיו שבועית  שבה העביר סקירה מדינית בלאדינו, והיהודים בחו"ל היו מקשיבים לו ומתעדכנים במה שקורה בארץ. לפני מותו התחיל אבי לכתוב מילון עברי טורקי.

אמי, שרה, לקתה בליבה כאשר נולדתי ואסור היה לה להביא עוד ילדים. בכל זאת הסתכנה והביאה את אחי, אבי, לאחר ארבע שנים. אמי הייתה תמיד חלשה ורגישה ופעמים רבות התאשפזה. אבא שלי טיפל בה במסירות רבה,ומחוסר ברירה למד לבשל בשעת הצורך. למרות הכול אמי הייתה אישה חרוצה ושמחה. היא אהבה לקרוא ולשיר. היה לה קול נפלא. כשהייתי קטנה הייתה מרדימה אותי בשירים. היא הייתה בשלנית בחסד ואבא שלי אהב לאכול רק את האוכל שהיא בישלה. עד היום אני מבשלת אוכל שלמדתי ממנה. אמי אהבה לעזור לי בלימודים בשיעורי אנגלית והיסטוריה. אבי עזר לי בחשבון וביתר המקצועות.

המשפחה של אבי נשארה בטורקיה ורק אחות אחת עלתה מאוחר יותר לארץ, התחתנה ונולדו לה ילדים, היא גרה ברעננה. המשפחה של אמי עלתה ארצה והיינו נפגשים לעתים קרובות עם שתי האחיות של אימא שכל אחת גרה בעיר אחרת, אחת בבאר שבע ואחת ברמת אביב. אהבתי מאוד להיפגש עם בני הדודים שלי בחופשות. לעתים הייתה סבתי, אימא של אבא מגיעה לארץ ומדברת איתי בספרדית. בזכותה אני מבינה שפה זו. אימא של אמי הייתה מדברת אתי בצרפתית וגם הורי דיברו ביניהם בצרפתית וכך  למדתי היטב את השפה הצרפתית, גם בתיכון למדתי במגמה דו לשונית עם צרפתית מוגברת. אחי לא הסתדר עם שתי שפות והתחיל לגמגם ולכן הורי הפסיקו לדבר צרפתית בבית. שמעתי מעט מאוד טורקית בבית ולכן אני מבינה רק מעט בשפה זו. כשאבי נפטר הוא הוריש לי אוסף גדול של בולים הרבה גלויות, ספרים ותווים של כל השירים שהלחין. כשאמי נפטרה היא הורישה לי הרבה בגדים ומעילים מערכות של כלים ומתכונים רבים של בישול.

במלחמת ששת הימים הייתי בכיתה ח'. לא היה לנו מקלט בבית, אני זוכרת שירדנו לשכנים בקומה הראשונה ושם הקשבנו לרדיו. המצב רוח היה מרומם כי חיילי צה"ל נכנסו דרך שער האריות ושיחררו את הכותל המערבי. כשהייתי מאורסת לבעלי, פרצה מלחמת יום כיפורים , הייתה זו מלחמה קשה וכואבת, שעלתה לנו בנפגעים רבים. בעלי, שרק עתה שוחרר כחיל סדיר, גויס שוב לשירות צבאי. הוא השתחרר רק לאחר חצי שנה. זו הייתה חוויה קשה ולא נעימה.

ליד ביתי היה בית כנסת תימני ובכל שבת בבוקר הייתי מתעוררת לקולם המסתלסל של המתפללים. ברבות הימים התחתנתי עם תימני ושוב נחשפתי לתפילות התימניות. תמיד אהבתי חגים ובחג הסוכות היינו כל הילדים של השיכון עורכים סיור בין הסוכות השונות, ומחלקים "ציונים" לסוכה היפה ביותר. לפעמים היינו בונים בכוחות עצמינו סוכה מקרשים וסדינים.

בילדותי חלמתי להיות גננת. עבדתי כארבע עשרה שנים כגננת וכיום אני מלמדת מבוגרים את התורה של ימימה אביטל.

המשפחה מעניקה לנו הכוונה וכוחות להגשים את עצמנו.

לאדינו: "לאדינו היא שפתם של מגורשי ספרד. בהיותם בספרד (וגם בראשית המאה ה16, בהיותם כבר בארצות המקלט שלהם) היהודים לא דברו לאדינו, אלא את שפת הממלכה בה חיו עד 1492: רומנסה (קסטילייאנו) בקסטילייה,  קטלנית בקטלוניה,  ארגונז באראגון וכו'.  הלאדינו התגבשה במשך השנים, אחרי הגרוש בלבד. מאות השנים, בהם חיו היהודים בספרד, הקנו להם שליטה בשפה אשר נשמרו בה עד היום".

תשע"ה, 2015