מאגר סיפורי מורשת

הצבר – סבא דני כץ

 

נולדתי בשנת 1937, בקבוצת "חפצי בה" לרגלי הגלבוע בעמק יזרעאל המזרחי. לאבא אברהם ולאימא לובה כבן יחיד. היו לי 3 אחיות מנשואים קודמים של ההורים: רבקה, מילכה ואפרת.שש השנים הראשונות לחיי היו בקבוצת "חפצי-בה" בה התחנכנו וגרנו בבית הילדים המשותף.

 

 

הלינה בגן הילדים היו בניהולן של המטפלות והגננות ולהורים היו רק שעות מעטות, אחר הצהרים, לבלות עם הילדים. התקופה הזו זכורה לי כאושר מתמשך בו הכל נעשה במשותף, וזמן האיכות עם ההורים מוקדש במלואו לילד. חדר ההורים היה חדר קטן, בו ארגזים שימשו כארונות והייתה מיטה צרה פשוטה אחת.      

 

 עם אבא אברהם

                                          

 

בידי אבא              

 

עם אבא אברהם מלחמת ששת הימים 1967, המשחקים והצעצועים המעטים והפשוטים היו רק בבית הילדים המשותף. עם ההורים נהנינו מסיפורים ובעיקר מטיולים לחצר המשק החקלאי ולגלבוע, לקטיף כלניות ורקפות (אז עוד היה מותר) וביקורים במערות ההר המסתוריות.   

 

                                                                                                  

בהיותי בן שש עזבנו את קבוצת "חפצי בה" ועברנו למושב "כפר יחזקאל" שבעמק. במושב גרנו כתושבים ללא משק בצריף פח מיוחד בפשטותו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

              עם הבן דוד הניצול                                                             הצריף בכפר יחזקאל 1944

השירותים היו בחצר ובמטבח היו פתיליה ופרימוס. התקופה הזו הייתה בצל מלחמת העולם השנייה ולקראת מדינה עצמאית ליהודים בארץ. הייתה זו תקופה גם של מאבק במנדט האנגלי ששלט וניהל את האזור. הכנופיות הערביות החלו במאבק מתוך חשש השתלטות היהודים על הארץ. האנגלים התנגדו לקליטת עולים מגלויות אירופה וארצות המזרח, למרות המלחמה הקשה והשואה שהתחוללה באירופה.

 

כילדים עקבנו אחרי המאבקים והערצנו את הבוגרים, שהתארגנו בתנועות הנוער ובמחתרות השונות. הערצתי את "ההגנה" ו"הפלמ"ח" בו שרתו אחיותיי הבוגרות.

 

בית הספר במושב היה משותף לבני גיל שונים היות וקבוצות הילדים היו קטנות, למדנו בכיתות א-ד ילדים בוגרים  וצעירים ביחד. זכורה לי בעיקר מורה מחנכת ומנהלת, אישה מופלאה, לאה תלמי, שהספיגה בנו חינוך ערכי – חברתי עם דגש על הטבע ועל הזהות הציונית.

 

עם סיום המנדט הבריטי עזבו האנגלים את הארץ וידיד של אבא, קצין במשטרת העמק נתן לי במתנה את הסוס שלו בשם פיס. אותו שמרו ידידי המשפחה במשק שלהם. ביליתי כל שעה פנויה אפשרית בטיפול וברכיבה על פיס שהפך להיות ידידי הטוב ביותר.

 על הסוס בקבוצת חפצי בה 1940

 

 

בשנת 1947 על פי החלטת האומות המאוחדות הוכרזה תכנית חלוקת הארץ וזכות היהודים להקמת מדינה עצמאית. למרות גילי הצעיר זכורה לי היטב השמחה והגאווה באותו לילה בכפר. אך מיד עם השמחה פרצה מלחמת העצמאות בה תקפו מדינות ערב השכנות ביחד עם ערביי הארץ את הישובים והערים היהודיות. אנחנו כילדים עקבנו ודאגנו מאד. בחצרות הבתים נחפרו תעלות מגן כעין מקלטים וקירות הצריף בחדר בו ישנתי צופו בלוחות פלדה כדי להגן עלינו מפני הירי מהכפר הערבי השכן "זרעין". באותה תקופה עברנו ללמוד בעיר עפולה בבית ספר אזורי. מידי יום הינו נוסעים באוטובוס אגד לבית הספר ובחזרה. באחד הימים הותקף האוטובוס בקרבת הכפר "זרעין", כאשר המשפחות דואגות לגורלנו. למזלנו חולצנו בשלום אולם זכר ההתקפה והירי על האוטובוס נשאר במשך שנים.    

 

לכפר הגיעו באותם שנים ילדים יתומים ניצולי השואה שאיבדו את משפחותיהם ואומצו על-ידי משפחות בכפר והצטרפו אלינו לכיתות ולחברה. כילדים עשינו הכול בכדי לקלוט אותם ולאמצם, אף עלפי שלא ממש הבנו את גודל הטראומה שעברו, ולעיתים גם הגיעו היחסים לחיכוך.                             

 

התקופה מגיל שש עד שתים עשרה בכפר זכורה לי כתקופה עמוסה באירועים ובהתרגשויות, אך גם באינטימיות של משחקי ילדים וחיים של פשטות וצניעות. אהבתי את סיפורי התנ"ך וגיבוריו, את שירי המולדת והפלמ"ח והייתי נוהג לחזור עליהם כמעט כל ערב לפני השינה בדקלום ובשירה בלב. הערצתי את דוד ויונתן טרומפלדור וגיבורי מלחמת העצמאות.    

 

עבודה בשדה ובעיקר המכונות החקלאיות והציוד החקלאי היו נושאים שסקרנו אותי והתחברתי אליהם. אבא שהיה מדריך חקלאי בסוכנות היהודית ואחר כך במשרד החקלאות שימש לי דוגמה לחיקוי.     

 

בגיל שתים עשרה בעקבות עבודתו של אבא במרכז הארץ, עברנו לתל אביב. המעבר לעיר היה מאד לא פשוט עבורי, נרשמתי ללימודים "בבית חינוך לילדי עובדים בצפון" לכתה ו' והקליטה  שלי הייתה קשה. כילד כפר הייתי כנראה שונה וקבלת הפנים הייתה קרה ומתנכרת. במעבר לעיר נאלצתי להיפרד מהסוס פיס שלי והתאבלתי על כך שנים.(מאז לא רכבתי על סוסים יותר). המעבר העירה פגע ברמת הלימודים שלי ולא הייתי תלמיד מצטיין, מה שגרם דאגות רבות להורי ובעיקר לאבא שהיה מעריץ של חינוך ותרבות קלאסית.

 

אבא היה אוטודידקט שהמשיך ללמוד בעיקר לימודים קלאסיים כשפות ומדע, וזאת בנוסף לעבודתו המקצועית כמדריך ארצי לגידולי שדה ומספוא. בית הספר שהיה שייך לזרם העובדים, כלומר למפלגות הפועלים, עודד את הנערים והנערות לפעילות ולמעורבות בתנועות הנוער החלוציות במטרה להמשיך בחיי קיבוץ.                                     

החברים בכיתה "גייסו" אותי לחברות בתנועה המאוחדת בקן צפון בתל אביב שהיה ברחוב ארלוזורוב. צורפתי לועדת ל"נגב" שלימים תהפוך לגרעין מיועד להשלמה של קיבוץ או להקמת קיבוץ חדש. בתנועה לא הייתי בין המובילים והמעורבים ולא התמדתי להגיע לכל פעולה.                                       

 

עם סיום כתה ח' היה עלי להחליט על המשך דרכי. אבא שהכיר אותי המליץ שארשם ללימודים בבית ספר מקצועי טכני, בו לדעתו אוכל להפיק את המיטב מכשורי הטכניים הטבעיים. אולם אני החלטתי למרוד וביקשתי להירשם ללימודים בבית ספר תיכון עיוני. ציוני הגמר שלי בביה"ס לא אפשרו לי להתקבל לכל תיכון עירוני ונאלצתי להירשם ללימודים בגימנסיה "גאולה", בה יכולתי לבחור את השיעורים המעניינים בלבד.

 הבית ברמת השרון 1952 

                                                                                               

בשנת 1952 עברנו לגור ברמת השרון בצריף שבדי גדול ומרווח שהיה בנוי על מגרש גדול. הייתי נוסע באופניים לגימנסיה בתל אביב וכן לפעולות בקן התנועה בצפון, למרות המרחק. הרכיבה על האופניים אפשרה לי חופש תנועה גם אם הייתה לעיתים קשה.

אחרי שנתיים בגימנסיה ביקשתי ללכת בדרכי החקלאות של אבא ולהירשם ללימודים בבית הספר החקלאי "כדורי". בית הספר "כדורי" נחשב באותם ימים למיוחד במינו בו התחנכו רבים ממקימי הפלמ"ח, צה"ל וההתיישבות העובדת. עשיתי מאמצים כדי לעבור את מבחני הכניסה והתקבלתי ללמודים בשנת 1953 למחזור י'ט.

 

לכדורי הגעתי כנער בן חמש עשרה לחיות בפנימייה משותפת עם נערים ונערות, כולל נערים ערביים שבכדורי שבפעם ראשונה למדו עם נוער עברי. בכדורי הייתה מסורת מיוחדת של ניהול, כאשר התלמידים מנהלים את בית הספר ומכתיבים את המשמעת העצמית והכבוד ללימודים, לעבודה ולצוות. הלימודים בכדורי היו ללא ספק משמעותיים ביותר בעיצוב אישיותי. בפנימייה, גרנו שישה בחדר והפכנו לחבורה מאוחדת עם כל הסימנים של שיתוף, עזרה וחברות. חבריי לאותו חדר נשארו חברי הטובים עד היום. בכדורי השקעתי בלימודים והפכתי לתלמיד טוב, לעיתים אף מצטיין. בכדורי למדתי להיות עצמאי, רציני ביחס לעבודה, לחברים ולמדינה. עם סיום בית הספר כדורי התגייסתי לצה"ל, שירתתי בנח"ל שהיה חיל מיוחד לנוער חלוצי לוחם שהגיע מתנועות הנוער ששילב הכשרה בקיבוץ ושרות בצבא ביחידות קרביות כמו צנחנים.                                 

 

בכדורי גם החלו הקשרים הרומנטיים הראשונים שלי עם נערות שהיו חברות באותה "עדה". בשנת הלימודים השנייה ב"כדורי" התאהבתי בנערה מיוחדת, גליה כהן, והפכנו להיות חברים מוצהרים . האהבה והגעגועים לגליה היו מעתה בראש מעייני, ולעיתים נאלצתי לעבור על חוקי בית הספר ולצאת לביקור ולפגישה עם גליה בת אביב. הנהלת בית הספר הגיבה בעונש  והורחקתי מבית הספר לתקופה ארוכה. מנהל בית הספר, אדון פיאט, שהיה איש חינוך מיוחד ביקש להיפגש עם הנערה בגללה יצאתי ללא רשות ואחרי שניפגש עם גליה החליט שלו הוא במקומי היה עושה אותו הדבר והחזיר אותי ללימודים. כמובן שהקשר הזוגי בניינו התחזק והרומן פרח ועלה. הלימודים בכדורי נמשכו שנה אחת יותר מאשר בתיכון רגיל.

 

כשגויסתי לנח"ל, חברתי גליה כבר נרשמה ללימודי סיעוד כאחות. גליה למדה בבית ספר לאחיות בבית חולים עפולה בעמק, ובעבורי הייתה זו הזדמנות לשוב לעמק יזרעאל. לצבא התגייסתי בשנת 1956. בטירונות, נפצעתי ברגלי ונאלצתי לעבור ניתוח. חברי למחזור בצבא שירתו בהיאחזות הנחל ביוטבתה בערבה  כשהבראתי מהפציעה צורפתי ליחידת הסיור ב"יוטבתה". החיים בהיאחזות הצעירה והשירות בסיירת היו פעילים ביותר ועסקנו בעיקר בליווי ובאבטחת התנועה לאילת ובסיורים ארוכים בחצי האי סיני שהיה בידי ישראל עד במרץ  1957.      

 

 בחוף סיני 1967

 

 

 "פטרה" – ירדן                                                                         

בחוף סיני 1967, לאחר שישראל נסוגה מחצי האי סיני, הייתי מעורב באירוע קשה. חברים שלנו החליטו לצאת לטיול אסור מעבר לגבול לעיר הנבטית " פטרה" בירדן. אנחנו כחיילים הצטרפנו אליהם לתכנון הטיול ובניגוד לכל חוקי המשמעת הצבאית סייענו להם בכך שהובלנו אותם ברכב צבאי אל מעבר לגבול לתוך מדינת ירדן, בהבטחה ובהסכמה שלאחר שני לילות נחזור שוב לנקודה המוסכמת לחלצם ולהסיעם חזרה. כל הטיול הזה היה אמור להיות סודי וכמובן לא קיבל אישור של המפקדים האחראים. ביום שתכננו לחזור לנקודה בה נפרדנו מהם, התגלה דבר ההליכה של ארבעה ישראלים לפטרה על ידי הפיקוד הצבאי והוחלט לאסור עלינו כחברים- חיילים לחזור ולחצות את הגבול כדי להוציאם מירדן .

 

עברנו לילה קשה ביותר בו נאלצנו להתאפק מלחצות את הגבול ולהישמע להוראות הצבא לבין אחריות לחברים שנטשנו מעבר לגבול. היינו מוכנים באותו לילה להמרות את הפקודה אבל החבלה של אחד המפקדים ברכב שלנו מנע מאתנו כל אפשרות לחזור לנקודת המפגש עם החברים. עם בוקר קיבלנו הודעה שארבעת הישראלים שחצו את הגבול נהרגו בקרב עם הלגיון הירדני. יומיים אחר כך הועברו גופות החברים שנהרגו לידי הצבא ונערכו להם לוויות. הואשמנו על ידי המשפחות והציבור בפעולה חסרת אחריות ובעבירה חמורה על פקודות הצבא. מאז ועד היום אני חש אשמה על השתתפותי בהרפתקה זו. הלקח שהפקתי מכך הוא שאם קיים ספק עליך לנהוג בחומרה ובאחריות בנוגע ללחץ קבוצתי, גם אם הדבר יגרום לביקורת החברה. 

בסוף 1957 השתחררתי מהצבא והצטרפתי כחבר לחברי הגרעין לקיבוץ "האון" שבעמק הירדן ולחוף הכינרת. בקיבוץ התמניתי לאחראי ענף הפלחה וגידולי השדה. לאחר כשנה בקיבוץ נבחרתי לגזבר- תפקיד אחראי וקשה, בו עליי לדאוג לצורכי המימון והקיום של כל הקיבוץ. באותה תקופה היו ההכנסות של הקיבוץ מענפי החקלאות השונים נמוכות מהצרכים הבסיסים של החברים והמשק. התקופה שבה שימשתי גזבר בקיבוץ הקנתה לי ניסיון בניהול כלכלה וכספים, קשרים עם ספקים, בנקים ומוסדות ממשלתיים ששימשו אותי בשנים מאוחרות יותר בחיי. 

 עם גליה בחתונה 1958

ב- 1958 נשאתי לאישה את חברתי – אהובתי מזה זמן רב, גליה כהן, כשהיא עדיין תלמידה בבית ספר לאחיות בבית חולים העמק. החתונה שלנו בקיבוץ הייתה לפי מיטב המסורת של הקיבוץ, כאשר החברים הכינו את התכנית האמנותית כולל אופרטה ושירים על הזוג הצעיר. ב- 1959 נולדה בתנו הבכורה, אסנת, וגליה סיימה את לימודיה בבית הספר לאחיות והייתה לאחות הקיבוץ- היא הייתה אחראית על כל נושאי איכות החיים והבריאות בקיבוץ.  

 לגליה קשה היה להשלים שהתינוקת אסנת מטופלת בבית הילדים המשותף ולאחר כחצי שנה החלטנו לעזוב את הקיבוץ ועברנו לתל אביב. השנים הראשונות בעיר היו קשות מבחינה כלכלית  אבל הצלחנו לרכוש דירה צנועה בצפון תל אביב ליד הירקון. גליה התקבלה כאחות במחלקה לתאונות במרפאת המחוז בתל אביב. אני קיבלתי תפקיד כמנהל מפעל מתכת בקריית מלאכי. היות ושנינו עבדנו, באסנת טיפלה בחורה צעירה שעם הזמן הפכה לבת משפחה. 

לאחר כשנה הצטרפתי לעבודה במפעל מתכת אי. טי. אם בהרצליה פיתוח. מוניתי לאחראי לשירות לקוחות ורכש.  בשנת 1964 הקמתי חברת בת לשיווק ויבוא אותה ניהלתי בתפקיד מנכ"ל עד 1982. במסגרת עבודתי בחברות עברתי מספר קורסים אקדמאים בנושאים של ניהול, שיווק וכוח אדם. תוך עבודתי בחברה ניסיתי לפתח רעיונות שונים שבעיקר היו ניסיון להתמודד עם בעיות טכניות ושיווקיות. אחד מהרעיונות שפותח על ידי היה סכין קילוף לפרי הדר שזכה להצלחה באותן שנים. כל השנים מאז עזבתי את הקיבוץ שירתתי במילואים בחטיבה 99 בתפקיד של נהג ביחידת הסיור. במסגרת זו השתתפתי במלחמת ששת הימים בקרבות סיני ומלחמת יום כיפור באזור שראם אל שייך בקרבות האלו חוויתי את נוראות המלחמה: אבדן חברים, הרס, אכזריות, חמלה, ניצחון והפסד. לאחר מלחמת יום כיפור השתתפתי באופן פעיל בתנועות המחאה על המחדל ויהירות שגרמו למלחמה. הניסיון הקצר הוכיח לי שאיני מתאים לפוליטיקה עם כל הצביעות שקשורה בכך וחזרתי לעיסוקי בניהול החברה והמפעל.

ב- 1965נולדה בתנו השנייה נעמה. עם שיפור מצבנו הכלכלי רכשנו ב- 1970 בית-קוטג' בו אנחנו גרים עד היום. גליה חזרה ללימודים באוניברסיטה לתואר ראשון בסיעוד ועבדה במשרד אחות ראשית של מחוז תל אביב בקופת חולים כללית. אני התקדמתי לסמנכ"ל החברה ומנהלה בפועל.     

ב – 1974 נפטר אבי. ב-1982 נשלחתי על ידי החברה להקים סניף בארה"ב בניו יורק ועברנו לגור שם.  גליה ניצלה את השהות בניו יורק לרכישת תואר שני בסיעוד פסיכיאטרי ועם חזרתנו ארצה התמנתה לאחות פסיכיאטרית אחראית על מרפאת רמת חן לבריאות הנפש.                        

כמשפחה חיינו ברמת השרון וסביבנו חוג חברים רחב מילדות, מקשרים בעבודה, והמשפחה המורחבת. כל השנים טיפחנו את הקשרים החברתיים והמשפחתיים ואת החגים חגגנו ביחד עם המשפחה המורחבת עם מסורת שהתפתחה במשפחה. עם חוג החברים ומשפחותיהם קיימנו פעילות של טיולים, שירה, הרצאות, נסיעות לארצות רבות ומיוחדות לפחות פעם בשנה. בעבודתי הייתי קשור בעיקר לקשרי החוץ והיצוא של החברה והרביתי בנסיעות לאירופה למזרח ולארצות הברית.

 

פטרה: "פטרה (מיוונית ?????) היא עיר נבטית קדומה המפורסמת בארמונות הקבורה שלה החצובים באבן החול של הרי אדום, ומכאן שמה בעברית "הסלע האדום". העיר נבחרה ב-2007 כאחת משבעת פלאי תבל החדשים. פטרה שוכנת בדרום ירדן, כמאה ק"מ צפונית לעקבה. היא מכונה גם "העיר הוורודה" בפי התושבים המקומיים בשל גוון המסלע". ויקיפדיה

תשע"ו