מאגר סיפורי מורשת

אני יליד העיר קונסטנטין, שהיא עיר מאוד יפה באלג'יריה.

עם הכרזת המדינה, הייתי בן 16 והייתי ציוני מאוד הדוק. כדי להגשים את הרצון שלי לעלות ארצה, החלטתי לא לגשת למבחני תעודת בגרות כדי לא לחסום את האפשרות לעלות ארצה.

הייתי פעיל בתנועת נוער חלוצית בשם "דרור – המחנות העולים", ואחרי תקופת הדרכה עליתי ארצה באוניה "נגבה" בגיל 19. הגעתי לנמל חיפה, ערב ראש השנה תשי"א, 1951. כאשר כבר יצאנו מהנמל, התברר שכל פקידי הסוכנות היהודית כבר הלכו הביתה ונשארנו בודדים במחנה העלייה "עתלית". ככה חגגנו את החג. למחרת בבוקר, מצאתי פרצה בגדר ויצאתי אל הכביש. לקחתי 'טרמפ' במטרה להגיע לקיבוץ גבעת חיים שבו היו החברים שלי מאותו הגרעין.

עצרה מכונית, והאיש שאל אותי לאן אני רוצה להגיע ועניתי: "גבעת חיים". והאיש ענה לי: "אינני יודע איפה זה". שאלתי אותו: "ולאן אתה נוסע?" והוא ענה: "בית ליד." אמרתי לו: "זה בסדר, אני אסע אתך". בדרך, הוא העיר לי: "אתה מכיר טוב את הארץ. כמה זמן אתה פה?" ועניתי לו: "יום אחד". ירדתי במה שהיה אז הכביש הראשי מחיפה לתל אביב והלכתי ברגל מהצומת לגבעת חיים. 3?4 קילומטר. זה היה היום הראשון שלי בארץ.

עם הגרעין, הצטרפנו לקיבוץ רעים שעל גבול רצועת עזה. חייתי שם כ?5 שנים. עבדתי בתור חשמלאי, ומבחינה חברתית, הייתי חבר בוועדת התרבות ואחראי על הספרייה. בתקופה הזאת, היה מפעל "שי לחבר", שבמסגרתו כל חבר קיבל פעם בשנה ספר על פי בחירתו. עסקתי גם בזה. ב?1956, המצב הביטחוני החמיר בעקבות החלטתו של שליט מצרים, גאמל עבדל נאסר, לסגור את מיצרי טירן, כדי לחנוק את הנתיב הימי לנמל אילת. הלך הרוח בארץ היה קשה מאוד. חששו ממלחמה ומפלישת המצרים שאז שלטו ברצועת עזה. ראש הממשלה, דוד בן גוריון, הגה את הרעיון של חפירת ביצורים ביישובי הספר על ידי כלל האוכלוסיה. כתוצאה מזה, באו אלינו כל שבוע קבוצות מאורגנות (אם מסניף בנק מסוים או ממחלקה בבית חולים) והשמחה הייתה גדולה.

באוגוסט 1956 נשלחתי בשליחות לאלג'יריה כדי לעמוד על המצב שם בעקבות ההתקוממות של הילידים נגד שלטון צרפת. אחרי כמה חודשים ביקשו ממני לעבור לפריס כדי להשתתף בפרויקט גדול מאוד בזמנו, שהיה הקמת הכור הגרעיני בדימונה. כך קרה שהייתי בשליחות מתחילת 1957 עד 1972. עסקתי גם בפרויקטים אחרים.

 

אבל הפרויקט החשוב ביותר היה שהכרתי את המזכירה של המחלקה שלי, בחורה יפה וגבוהה בשם אריאלה שהייתה גם לאשתי. חיינו בפריס מ?1964 עד 1972 ובה נולדו שלושת הילדים שלנו: יגאל ב?1967, מיכאל ב?1969 ודוד ב?1971.

ב?1972 חזרנו ארצה, והתיישבנו בירושלים. הילדים היו עדיין קטנים, (מיכאל, האבא של ליה היה רק בן 3) והם התאקלמו מהר מאוד באווירה הישראלית. פתחתי בית דפוס שהתמחה בהפקת חומר מדעי וטכני בשפות זרות. כך הדפסתי בין השאר את הדוחות השנתיים של האוניברסיטה העברית וגם של מכון ויצמן ברחובות. ב?1979 נכנסתי לפרויקט של הפקת "סדר" (כלומר סידור אותיות לקראת דפוס) בעזרת מחשב. פיתחנו מערכת שאפשרה להציג בו זמנית על מסך אחד עד שבעה סוגי כתב שונים. לפרויקט הזה הייתה הצלחה גדולה בזמנו ומכרנו מערכות בכל מיני מקומות ברחבי העולם. הפרויקט נמשך כ?10 שנים והתפרק עם התקדמות טכנולוגיית המחשבים בענף הדפוס.

כך עברו השנים. שלושת הבנים למדו בבית ספר "בויאר", שמוכר מאוד בתור אחד מבתי הספר הטובים בירושלים. כאשר בא הזמן, יגאל התגייס לצנחנים, מיכאל הלך לגבעתי, ודוד היה במשמר הגבול.

ב?1990 עברנו לגור בתל אביב. אריאלה, אשתי, מאוד אהבה לבשל ורצתה לעסוק בזה. היא רכשה מסעדה וניהלה אותה. אני מצדי, רכשתי גם חברה שעסקה בדפוס ובהוצאה לאור. שנינו עבדנו קשה. אחרי השירות הצבאי שלהם, יגאל למד פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מיכאל רצה בהתחלה ללמוד עיצוב גרפי בצרפת. כשהוא הגיע לשם, הוא התחיל לעבוד בתחום. אבל אז הוא הכיר במקרה את דפנה, אימא של ליה. הם חזרו ארצה יחד ואז הוא התחיל ללמוד כלכלה. לדוד לא היה ראש ללימודים. בשירות הצבאי שלו היה בין מקימי יחידת המסתערבים ופעל רבות ברצועת עזה. כשהוא השתחרר, הוא נכנס לעבוד באבטחה בשדה התעופה בן?גוריון. ב?1996 הוא נהרג בתאונת דרכים.

ב?2002, יום אחרי יום הולדת ה?70 שלי, נולד איתמר, האח הבכור של ליה. מאוחר יותר באותה שנה, נפטרה אריאלה ממחלת הסרטן. ב?2004 נולדה ליה, יום אחד לפני יום הולדתה ה?56 של זויה, אשתי השניה.

וב?2011 נולדה דנה, האחות הקטנה של ליה ואיתמר.