מאגר סיפורי מורשת

שמי אריה קלהורה.

נולדתי ברחובות בי"ד חשוון תש"ח, 1947, כחצי שנה לפני ההכרזה על מדינת ישראל. נולדתי ברחובות למרות שהורי גרו בבת ים, שמנתה אז כ-1000 תושבים ובתים פזורים בחולות, מכיוון שבגלל מעשי האיבה של הערבים ביפו, אי אפשר היה לנסוע מבת ים לבית חולים בתל אביב. כשהייתי בן שנתיים נולדה אחותי רחל ב-1949, לאחר קום המדינה, וב- 1953 נולד אחי אֵלון.

בגיל חודש

בשנות ילדותי, שנות ה-50, הייתה תקופת הצנע והמעברות. בחולות בת ים הוקמה מעברה של אוהלים ואחר כך צריפים, בעבור המוני העולים החדשים שבאו הן מאירופה והן מארצות ערב. תושבי המעברות חייו בתנאים קשים עד שהועברו לבתים. בנוסף לכך, החורף של שנת 1951 היה קשה, ואפילו בבת ים ירד שלג של חצי מטר. תושבי המעברות בבת ים סבלו מהצפות ושיטפונות. בשנים ההן תקופת הצנע התבטאה בקיצוב במוצרי מזון בסיסיים, למשל: במקום סוכר היו מקבלים ריבה, והיינו מקבלים בשר רק תמורת תלושים שהוקצבו מראש. הייתי הולך עם קופסת פח לחבר של הוריי, שהיה לו לול, כדי לקבל ביצים שהיה קשה להשיג.

עם אבא שלי

באותה תקופה, לא היו מכשירי חשמל, והמקרר למשל, היה מקורר בגושי קרח, שהיה צריך לקנות ממוכר הקרח. הורי קיבלו מקרר חשמלי רק בשנת 1957 לאחר המתנה של כ-10 חודשים. הבישול היה נעשה על פתיליה, ששמה נגזר מהפתיל שהיה טבול במכל נפט בתחתיתה והיה בוער בחלקו העליון. גם טלפונים היו נדירים ביותר. הורי קיבלו טלפון בשנת 1958 לאחר המתנה ארוכה ביותר, והיו בין הבודדים שהיו בעלי טלפון בשכונת מגורינו, ולכן שכנים רבים באו אלינו כשנזקקו לטלפון.

בפרדסים של בת ים

שם המשפחה שלנו – קלהורה, מעיד על מוצא המשפחה מהעיר קלהורה שבספרד, אשר נדדה בעקבות גירוש יהודי ספרד בשנת 1492 (שהיא גם שנת גילוי אמריקה) לאימפריה העות'מאנית (טורקיה של ימינו). בהמשך הנדודים הגיע סבא שלי, לאון קלהורה, לחאניה באי כרתים שם נולד אבי יצחק. אבי ואמי מרים גדלו באתונה וברחו משם בספינה לטורקיה בזמן הכיבוש הנאצי את יוון. משם ,בשנת 1944, הם הגיעו לארץ ישראל ברכבת דרך ראש הנקרה. סבי לאון, שנשאר באתונה, נלקח על ידי הגרמנים לאושוויץ עם יתר יהודי אתונה. סבי וסבתי מצד אמי הצליחו להסתתר בכפר יווני במשך כשנתיים עם דודתי שהייתה אז ילדה בת 11, עד להסתלקות הנאצים מיוון. הם עלו ארץ ב- 1949 והיו במעברה כשנתיים. גם הם צאצאים למגורשי ספרד: סבי מצד אמי היה ממשפחת קאזס (גם כן עיר בספרד). סבתי מצד אמי הייתה ממשפחת קלונימוס מהעיר "מונסטיר" (היום העיר "ביטולה" במקדוניה).

עם אמא, סבתא ואחותי

בשנת 1953 התחלתי לימודים בכיתה א', וקפצתי כתה שנתיים אחר כך. בין השנים 1960-64 למדתי בתיכון עירוני א' בבת ים, והמשכתי לטכניון בפקולטה להנדסה כימית בחיפה במסגרת העתודה האקדמאית. בתקופת הלימודים, פגשתי את אשתי היקרה, ציפי לבית זמירין, ולאחר שהיינו חברים למעלה מ-3 שנים, התחתנו בספטמבר 1970.

עם ציפי במעבדה בטכניון

משפחת זמירין הענפה (מצד אביה של ציפי) כללה תשעה אחים, שעלו לארץ במסגרות חלוציות החל בשנת 1927 עד 1936 והיו בין מייסדי קבוצת כנרת וקיבוץ אפק. מתוכם, שלושה מתו במלחמות: האח הצעיר, שלום זמירין, נפל בקרב עם הסורים בדגניה, מספר ימים לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. דן זמירין, בנו של האח ישראל זמירין, נפל בקרב ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. זלמן זמירין (אביה של ציפי) עלה לארץ כחלוץ בשנת 1934 במסגרת "עליית הסרטיפיקטים", כלומר, הוא קיבל רישיון עלייה לארץ (סרטיפיקט) בתור סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, אך בעצם, היה חבר בגרעין שהקים את קיבוץ אפק, שם פגש את זהבה אדלשטיין (אמה של ציפי), שאף היא עלתה לארץ כחלוצה במסגרת תנועת נוער בשנת 1936, שהיתה נשואה נישואים פיקטיביים כפי שנהגו לעשות בכדי להגדיל את מספר העולים ולעקוף את ההגבלות על העלייה לארץ על ידי הבריטים.

בצבא בסיני

בשנת 1968 התגייסתי לצה"ל ושירתי שלוש שנים בחיל השריון כקצין בגדוד חרמ"ש, בסיני, בתעלת סואץ, במלחמת ההתשה. לאחר מכן חזרתי לטכניון ללימודי תואר שני בהנדסה עד שנת 1973. מיד עם סיום לימודי התואר השני פרצה מלחמת יום הכיפורים, וגויסתי למשך חצי שנה שבמהלכה, היחידה שלי הייתה ברמת הגולן, במצרים ממערב לתעלת סואץ ובסיני. מאוחר יותר, השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982. שירתי פעמים רבות תקופות מילואים ארוכות, וסיימתי את שירות המילואים, בגיל 52, בדרגת סרן.

במילואים

בשנת 1973 התחלתי לעבוד בחברת צבעי טמבור בעכו, והתמחיתי בתחום הטכנולוגיה של צבעים תעשייתיים. אשתי ציפי, השלימה באותו זמן את לימודי הדוקטורט בכימיה פיזיקלית, בפקולטה לכימיה בטכניון. ובמקביל, ילדה את בנותינו, יעל (אמא של יותם) בשנת 1972 ואת אחותה תמר, בשנת 1974. מאוחר יותר, בשנת 1981, נולד יונתן (המכונה יוני).

עם יעל, יוני ותמר

בשנים 1980-92 עבדתי ברפא"ל בתחום התמחותי, ולאחר מכן עבדתי בחברות שונות המתעסקות בחומרי אטימה. אשתי ציפי (ד"ר צפורה קלהורה), עבדה כל השנים ברפא"ל ובחברה בת של רפא"ל בפיתוח תהליכים ליצור גלאים משוכללים המשמשים במערכות שונות כגון כיפת ברזל.

בתאריך 1.1.2014 אשתי ציפי פרשה מעבודתה ברפא"ל, והיא בת 67. ב- 30.5.2014 פרשתי גם אני.