מאגר סיפורי מורשת

סבא עמירם מספר ליניר על ילדותו, כשרונו המוזיקלי ועסקיו בעולם הרחב:

"שמי עמירם זמני נולדתי בחיפה בשנת 1938. למדתי בבית הספר גאולה הסמוך לביתי בו התבלטתי בעיקר בכישרון השירה שלי. אחרי שלוש שנים בבית ספר גאולה העבירו אותי הורי לבית ספר הריאלי שגם בו התבלטתי בכישרון השירה שלי. בכל שנה היו בוחרים בי כזמר בהדלקת נרות חנוכה לאחר ברכות הדלקת הנרות הייתי חיפשתי במכנסיים ולא מצאתי גפרורים ואז צעקתי בקול רם "המורה מדזיני אין לי גפרורים" כל האולם התפרץ בצחוק נורא ואז המורה מדזיני בא בריצה והביא לי את הגפרורים אך מאז לא נתנו לי יותר לברך על הנרות.

את הבית ספר הריאלי לא סיימתי, בגיל 16 עברתי לנער שליח ואת בחינות הבגרות סיימתי בעצמי לאחריהם שירתתי בצבא בחיל התותחנים ולאחר מכן למדתי משפטים. קיבלתי רישיון עורך דין אבל הספקתי גם כמשך כשנתיים שלוש ללמוד זימרה ומוזיקה באקדמיה בירושלים.

כשהייתי בן 21 אהבתי להרוויח כסף ולמרות כל אזהרות המורים למוזיקה הייתי מופיע ושר בכל מיני מקומות בליווי גיטרה או אקורדיון. הייתי מופיע במועדונים, בברים ובבתי קפה.

הפסנתר

אחותי אביבה נולדה גם היא בחיפה בשנת 1927. בשנת 1936 גמר אבינו מרדכי לבנות בית ברחוב בצלאל 6 בחיפה, ביחד עם כניסת הורי ואחותי לבית החדש קנו הורי לאחותי פסנתר חדש. הפסנתר היה מהפירמה הידועה בליטנר הגרמנית, שיוצר בשנת 1898 כלומר לפני יותר מ – 120 שנה. הפסנתר היה בצבע שחור וכבד מאוד והיה לו צליל מהדהד וחזק. מיד כשנקנה התחילה אחותי בשיעורי פסנתר אצל המורה רובינשטיין. כשאני הייתי בן 6 שלחו אותי הורי לאותה מורה ללמוד פסנתר, אבל אני הייתי ילד עקשן לא הסכמתי לתרגל, לא שמעתי בקול המורה והייתי מנגן לי לפי שמיעה מנגינות משלי למורה נמאס ממני והיא זרקה אותי מהשיעורים וכך הסתיימה הקרירה שלי כפסנתרן.

מנגנת על פסנתר (אתר פיקיווקי)

ביום עצמאות אחד קיבלתי הזמנות לשיר על חמש במות שונות בירושלים זה היה יום קר מאוד הצטננתי ואיבדתי את קולי למשך יותר משניים וכשחזר אליי הקול כבר פתחתי בקרירה של עורך דין ואיש עסקים. דרך אגב הקלטתי כמה שירים ברדיו וביניהם השיר תל אל כאדי את השיר הזה הייתה מבצעת לפני הזמרת שולמית לבנת שהייתה אמא של לימור לבנת בכנס של מורים שבוא נכחה לימור לבנת שרתי את השיר והיא אמרה לי בבדיחות "אותך לא אהבו אצלנו בבית כשהיו משמיעים את הביצוע שלך על השיר ברדיו אמי אמרה שוב העמירם זמני הזה, אבל אתה שר יפה".

יערות האמזונס

במשך שנות עבודתי כאיש עסקים נסעתי הרבה בעולם ואין ארצות רבות בהן לא ביקרתי, אבל ההרפתקאה המרתקת ביותר הייתה קשורה ליערות באמזונס בברזיל, החברה שעבורה עבדתי רכשה יערות באמזונס בגודל חצי מדינת ישראל ואני נבחרתי לטפל בכל הקשור לכך במשך יותר מ – 10 שנים. הייתי נוסע כשלוש פעמים בשנה לעיר בלם שבשפך האמזונס הנסיעה עצמה הייתה סיוט שאין דומה לה ומתל אביב לאמזונס.

היה צורך כמעט ב30 שעות כדי להגיע ממקום למקום מתל אביב לפריז בצרפת משם לדקר באפריקה משם לריו דה זנירו בברזיל ומשם שבע עצירות עד לעיר בלם לפעמים עוד הייתי צריך להמשיך ולנסוע בסירה לג'ונגלים ולבקר בכפרים שהיו על שפת הנהר , ביערות האמזונס היו פרא עצים של אגוזי ברזיל  ששימשו גם למאכל וגם מקור לפרנסה ,היו עצי גומי שהיו מספקים גומי ,דקלים שהיו משמשים לתעשיית לבבות דקלים שהוא מעדן מפורסם בצרפת אבל הגיע גם לישראל. בג'ונגלים היו עצים מסוגים שונים אך העץ היקר מכולם היה הגקרנדה שהיה גם יפה וגם חזק היה משמש בעיקר למדרגות מעץ שהיו מחזיקות מעמד מאות שנים .

הזוית האישית

סבא עמירם: "דרך סיפורים אישיים אני מקווה שהנכד למד על חיי מלאי העניין וההרפתקאות שישמשו את נכדי בחייו העתידים".

נכד: "דרך סיפוריו של סבא שלי אני לומד הרבה על חייו ומקווה שגם לי יהיו חיים כאלה מרתקים".