מאגר סיפורי מורשת

סיפור של הפלגה בסירות מפרש מחיפה לעתלית

נולדתי בירושלים, ובגיל שנתיים (1934) עברנו לחיפה. חיפה הייתה כבר אז עיר מעורבת של ערבים ויהודים. מרבית התושבים הערבים גרו בעיר התחתית והיהודים גרו רובם בהדר הכרמל ומקצתם על הכרמל. ארץ ישראל (פלסטין) הייתה אז מנדט בריטי ולכן היו הרבה שוטרים וחיילים בעיר, והנמל היה תחת פיקוח בריטי הדוק.

למדתי בבית הספר "הריאלי". הייתי חניך בתנועת הצופים בשבט "משוטטי בכרמל" שהיה מאומץ על-ידי בית-הספר (שאסר על פעילות בתנועת נוער אחרת). מחוץ לשעות הלימודים, הפעילות בצופים היוותה את מרכז חיינו ועד היום אנחנו שומרים על קשר חברי הדוק.

בשנת 1946 במסגרת הפעילות בצופים, חלק מהבנים הצטרפנו גם לפעילות ב"צופי הים" שמטרתה הייתה לימוד חתירה ואחר-כך הפלגה בסירות מפרש. מרכז הפעילות הימית היה בנמל חיפה. בשלב מסוים (1947) הבריטים חשדו שחלק מהפעילות הימית שלנו היא מסווה לפעילות של ה"הגנה" (מה שהיה נכון) ואסרו עלינו לפעול בנמל חיפה. ומשך כשנתיים פעלנו מהמעגן בקיבוץ נווה ים, שמדרום לעתלית. חזרנו לפעילות מנמל חיפה רק אחרי הקמת המדינה.

בשנת 1949 אחרי כשלוש שנים של פעילות ב"צופי ים" הוחלט שהשכבה שלנו, כ-50 בנות ובנים, תצא ביום שישי להפלגה של כיף מהנמל של חיפה למבצר של עתלית (אז עוד היה מותר להיכנס לשם, היום הוא נמצא במתחם הבסיס של שייטת 13), נבלה במבצר ערב מסביב למדורה, ולמחרת בשבת, נחזור לחיפה עם הסירות.

כדי להגיע למבצר עתלית ממקום המעגן (בימים ההם) של סירות המפרש שהיה בחלקו המערבי של נמל חיפה, היה צריך להפליג בהתחלה לכוון מזרח לאורך הנמל עד היציאה, להתרחק קצת מפתח הנמל ואז לשנות כיוון ב-180 מעלות ולשוט מערבה עד היציאה ממפרץ חיפה. אחרי שיוצאים ממפרץ חיפה – פונים דרומה ושטים עד מבצר עתלית.

צריך לזכור שלסירת מפרש אין מנוע. היא שטה רק בכוח הרוח (אפשר להשיט אותה גם בחתירה במשוטים), ולכן צריך לרכוש ידע ומיומנות להשיט סירת מפרש אל היעד בתנאי רוח שונים – כלומר כשהרוח באה מכיוונים שונים. מי שעמד בבחינות מקבל תואר "מפקד סירת מפרש".

יצאנו בשלוש סירות מפרש: שתי סירות של צופי-ים: "צבי ספקטור" בפיקודו של אורי רז, לימים קצין גבוה בחיל הים, "וינדמילר" בפיקודו של נחום בלוגלובסקי (חתולי), לימים מדריך בביה"ס מבואות ים ותופר מפרשים ידוע, ו"דוד נפחא", סירה של הפועל ימיה בפיקודו של ראובן סדנאי לימים רב חובל ב"צים". בכל סירה היו כ- 10-12 איש.

כשיצאנו להפלגה נשבה רוח מערבית כך שמהנמל יצאנו בקלות. בשייט לכיוון מערב כדי לצאת מהמפרץ, נאלצנו לשוט בזיגזג כי אי אפשר לשוט ישירות מול הרוח ואז שטים פעם קצת ימינה מהיעד ואחר-כך משנים כיוון ושטים קצת שמאלה מהיעד, וכך עד שמגיעים ליעד. על המקום והזמן מתי לשנות את הכיוון מחליט מפקד הסירה. כך יצא שכל אחת מהסירות הגיעה לנקודה אחרת בים כשהיה צריך לפנות דרומה. ה"נפחא" הייתה הכי מערבה, ה"וינדמילר" קצת יותר קרובה לחוף וה"ספקטור" ממש גרדה את קו החוף.

בזמן הזה, כשכל הסירות יצאו מהמפרץ, השתנה כיוון הרוח והחלה מנשבת רוח מזרחית חזקה מאוד (שרקיה). ברוח הזאת הים הקרוב לחוף שקט, אבל ככל שנמצאים מערבה יותר הגלים נעשים גבוהים יותר וכוח ההדיפה של הרוח לכיוון מערב (עומק הים) חזק יותר.

כתוצאה מפרוץ השרקיה  ה"נפחא" נהדפה ללב ים וכשראובן ראה שהם לא יכולים להתקרב לחוף, הם הורידו את המפרשים, קשרו אותם לסירה וזרקו אותם למים על מנת לעכב את ההיסחפות. במשך הלילה הם נסחפו מערבה לעומק הים כשחלק גדול מהם מקיא את נשמתו. וכולם סבלו מהרוח הקרה.

ה"וינדמילר" הצליחה בהתחלה להתקרב קצת לחוף ואז חתולי זרק עוגן שלמזלם נתקע בין סלעים שמצד אחד מנע את ההיסחפות שלהם ומצד שני השאיר אותם רתוקים למקום עד שבת אחה"צ. גם הם סבלו מהקאות ומקור.

אני הייתי על ה"ספקטור". היות והיינו קרובים מאוד לחוף, לא סבלנו מגלים גבוהים ושטנו דרומה עד שהגענו קרוב למבצר עתלית. כשאורי הבין שלא נוכל להיכנס למפרץ של המבצר, עצרנו, העלינו את הסירה לחוף צפונית מהמבצר הדלקנו מדורה ושם העברנו את הלילה ליד הסירה.

עם בוקר שניים נשארו לשמור על הסירה והנותרים צעדו לכביש החוף, ועם אוטובוס ערבי (זה היה יום שבת) הגענו לחיפה. אורי רז פנה מיד למשטרת הנמל שהוציאה שתי סירות מנוע שחילצו וגררו את ה"נפחא" שהייתה הרחק בים ואת ה"וינדמילר" שהייתה תקועה עם עוגן בסלעים, לנמל חיפה. כך נגמרה בשלום, למרבה המזל , ההפלגה של "החותרים" למבצר עתלית.

הזוית האישית

גיא : היה לי כיף לעבוד בצוות

לומי : ניסיתי לספר לגיא איך עברו עלינו שנות ההתבגרות שלנו. אני מקווה שהצלחתי.