מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנות החמישים (1950), בשכונה "גבעת אולגה". זו הייתה שכונה של עולים חדשים, בעיקר מצפון אפריקה. הבתים היו חד קומתיים והחצרות היו פרוצות, לא הייתה גדר ואנשי השכונה עברו מבית לבית בלי לעבור מחסום כלשהו ובעיקר בלי לבקש רשות. אנחנו, ילדי השכונה זכינו ליהנות מחצר ענקית ומשותפת, שתמיד הייתה הומה בילדים מכל הגילים שבילו בה את זמנם. הבתים היו כל כך קטנים וריקים והחצר והרחוב היו מרכז חיינו.

 

במרכזו של הרחוב, שלא היה סלול, עמד עץ חרוב ענק! ככה עמד לו באמצע השביל, ומתחת לעץ התקיימו חיינו הילדותיים והתמימים! טיפסנו על העץ, הבנים בנו בית מעץ, משהו דומה למלונה בין ענפי העץ ושם הסתתרנו, עקבנו אחרי הציפורים שקיננו על העץ, הכרנו את הציפורים בשמותיהן, וממש מתחת לעץ בילינו, אכלנו, שיחקנו וסיפרנו סיפורים.

בימי הקיץ החמים היו הילדים הגדולים של השכונה מארגנים מעין קייטנה לילדים הקטנים, היו גובים מן ההורים סכום מצחיק וסמלי מאוד, קונים בכסף כל מיני חומרים: ניירות צבעוניים, חוטי רפיה, דבק וכל מיני אביזרים שנזרקו מהבתים וכך היו מפעילים את הילדים להכין עבודות יצירה למיניהן. לאחר מכן היו מארגנים אותנו בישיבה בצורת עיגול ממש על החול המוצל מתחת לעץ, ומישהו היה מספר סיפור מרתק, הקטנים ישבו בשקט והקשיבו בלהט לילד ה"מבוגר" שהיה אולי בן שתים-עשרה, וכך הפלגנו בדמיוננו למקומות רחוקים ואחרים, רחוקים מהשכונה הקטנה שלנו.

כל ילדי השכונה חיכו לקיץ ולקייטנה המאולתרת שלנו: שיחקנו שבע אבנים, "דיניבריי" ובעיקר ניהלנו "מלחמה" מול השכונה השנייה, אבל העץ הנפלא היה שייך לשכונה שלנו, כי הוא היה ממש קרוב לבתים שלנו והיה מרכז חיינו. ילדי השכונה הבוגרים היו נפגשים מתחתיו גם בשעות הערב המאוחרות והרבה סיפורי אהבה נרקמו בין ענפיו.

 

מלחמת ששת הימים פרצה וכל האבות שלנו והחברים הגדולים גוייסו למלחמה ובשכונה נשארו נשים, אימהות וילדים קטנים. ביער שהיה מאחורי הבתים חפרנו שוחות (בורות), אלה היו המקלטים של פעם. האפלנו את חלונות הבתים בבריסטולים שחורים ובכל פעם שנשמעה אזעקה היינו רצים ומשתטחים בתוך אותן שוחות, ככה כולם עם כולם, משפחה עם משפחה אחרת, זוהי אחת החוויות הקסומות של חיי, לרגע לא חשבתי שמאחורי החוויה הנהדרת הזאת מסתתרת סכנה נוראית – מלחמה.

 

היינו מצטופפים ליד אנשים מבוגרים שהיה להם טרנזיסטור (רדיו קטן) ומקשיבים להתנהלות המלחמה, לא ממש הבנו מה קורה אך המילים "ירושלים בידנו" מהדהדות עד היום באוזניי.

 

המלחמה חלפה וחזרנו לחיי השקט והשלווה בשכונה, אך בוקר אחד נשמע רעש גדול שהרעיד את השקט והשלווה של השכונה, יצאנו בבהלה החוצה.

מבוהלים, ראינו מנוף, בולדוזרים ואנשים שעשו תנועות משונות. "באנו לכרות את העץ הזה כי סוללים פה כביש". הזדעזענו, בכינו, אין לכם מושג איזו טרגדיה זו הייתה. כל ילדי השכונה וגם ילדי השכונה המתחרה עמדו ובכו, ניסינו לחסום את הגישה לעץ ממש בגופנו אך ללא הועיל, המבוגרים דווקא שמחו, חשבו "איזה יופי יהיה לנו כביש, סוף סוף לא נצטרך ללכת על שבילי הכורכר", והם לא שיתפו אתנו פעולה, להפך, כל הורה אסף את ילדיו והכניסם הביתה כשהם ממררים בבכי.

 

בבוקר שלמחרת התעוררנו ליום חדש וכשיצאנו החוצה, היה רק גדם של העץ, העץ שלנו נעלם ומכונות עמוסות זפת שחור, ומכונות ששיטחו את האדמה עבדו במרץ, ביום ההוא ברגע זה ממש הרגשתי שתם עידן התמימות, כמה ימים לאחר מכן היה כביש ומכוניות ראשונות התחילו לנוע עליו, אמא שלי, כמו כל האמהות, דאגה שלא נצא החוצה לבד, בטח לא עם האחים הקטנים שלי, כי מסוכן, יש מכוניות נוסעות בחוץ!

 

עידן חדש בא לשכונה.

תשע"ו