מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיר קרסוק (סבא באלאגן) יליד 1937, בואנוס איירס, ארגנטינה. בשנת 1960 עליתי ארצה.

את החינוך קיבלתי בבית ספר עממי ובתיכון. לטבעון הגעתי בעקבות לידתם של נכדיי בשנת 1999. כיום בגיל 79 אני מתנדב בבתי ספר בנושאים חברתיים ומחפש דרכים לסייע לילדים להביע ולבטא יצירתיות.

היחס של המורים כלפיי בבית הספר היסודי היה יחס חם ואוהב מכיוון שמאוד אהבתי לכתוב סיפורים שהמורים אהבו לקרוא. אני זוכר שהיו מציינים במחברות שלי: "סיפור יפה ומרגש, אך כתב היד לא ברור". כשעמדתי לעבור מכיתה ג' לכתה ד' לא היו לי מספיק נקודות זכות. ניתנה לי אפשרות  למבחן מעבר לכיתה ד'. ביום המבחן נכנסה מורה משגיחה, שהייתה מורה שלי בכיתה ב', ראתה אותי ושאלה: "מאיר, מה אתה עושה פה?" עניתי לה בתגובה שאני צריך לעבור מבחן מעבר לכיתה ד'. ללא היסוס אמרה לי: " שום מבחן, תכתוב סיפור, אני אבוא בעוד 10 דקות".

שחזרה המורה, ביקשה ממני לבוא אחריה יחד עם הסיפור ישר לחדר מנהל בית הספר. היא הושיטה  לו את הסיפור שכתבתי ושאלה: "האם ילד שכותב ככה סיפור צריך להישאר כיתה?". המנהל קרא את הסיפור בעיון וענה לה בהחלטיות: "עובר לכיתה ד'!".

הסיפור שבזכותו עליתי לכיתה ד'

פעם היה נוף מדהים של עצי יער, שאפשר היה להתבונן בו מההרים. ביער היו תמיד פרפרים, ציפורים, חיות וילדים מהכפרים הקרובים שהיו באים לשחק מחבואים ולטפס על עצים. כל עץ התגאה בנתינה של ענפיו, שהיו מקום מנוחה לציפורים, בו הן בנו את הקן עבור גוזליהן. היער תמיד היה מלא שמחה ומקושט בצבעי הכנפיים של הפרפרים והציפורים המיוחדות. אפילו בלילה, היו באות ציפורי לילה ועטלפים לנוח על ענפי העצים.

יום אחד נחת נשר על העץ הגדול וביקש מקום מנוחה, מכיוון שהיה מאוד עייף. העץ שאל: "מה קרה נשר? למה אתה מאוד עייף?", "אני עייף כי חזרתי מהאופק" ענה הנשר. "מה זה אופק ?"שאל העץ. שם, רחוק, הסתכל שמה. "אני לא רואה שום דבר, הכל מוקף צמרות של עצים". "חבל "עונה לו הנשר. לאחר שהנשר נח הוא עף לדרכו.

"לאן אתה עף?" שאל העץ, "כמובן לאופק.". "עוד פעם, מה זה אופק?" "שם רחוק מאוד תסתכל " ועף. העץ לא נשאר שקט ורצה לדעת מה זה אופק? כך שכל ציפור שהגיעה אליו או בע"ח אחר, שאל אותו "מה זה אופק?" והם ענו לו פעם אחר פעם את אותה תשובה "שם רחוק, תסתכל". והעץ ענה שוב "אני מוקף צמרות של עצים, אני לא רואה דבר".

עם הזמן מצבו רוחו של העץ ירד והוא היה מאוד עצוב וכועס. כל ציפור שנחה עליו סיפרה לו חוויות על האופק, והוא לא ראה שום אופק מימיו.

יום אחד נשמע רעש מאוד חזק ונורא, שזעזע את אדמת היער. כל הציפורים והחיות נבהלו מאוד ולא הבינו מה קרה. מאז, מדי יום חזרו אותם הרעשים שהיו מבריחים את הציפורים ואת החיות מהיער. אט אט, שם לב העץ הגדול שהולך ומתדלדל הנוף של צמרות העצים שהפריעו לו להתבונן באופק המיוחל והתחילו להתגלות לפניו נופים שקודם מנעו ממנו לגלות אותם.

כל יום מחדש התפעל העץ מהנוף. התחיל להגיד "וואו, עכשיו אני אוכל לראות סוף סוף, כמו כולם, את האופק". ככל שהורידו את העצים, הלך והתרחב שדה הראייה של העץ, ובו זמנית הוא שמח והתרגש. פתאום, יום אחד, גילה העץ שכרתו את כל עצי היער, היה לו שדה ראייה מדהים והוא שמח מאוד, אך בד בבד הוא שם לב שכבר לא מבקרים אותו ציפורים, חיות יער או ילדים רבים שהגיעו בעבר לשחק מחבואים בין עצי היער הרבים.

העץ הבין שרצונו האגואיסטי להתבונן בנוף, באופק עלו בכריתת עצי היער הרבים. העץ הרוויח ראות נפלאה ואת אותו האופק המדובר שכל כך איחל לראותו, אך נשאר בודד ביער שהיה פעם שופע והומה חיות ואדם.

הזוית האישית

מאיר: אני מאחל לך שתמיד ליבך יהיה מלא בסבלנות ואהבה.

גל: אני מאחל לך מאיר, המשך חיים בריאים ומלאים בשמחה ובבלאגן. שמחתי לשמוע ממך על ילדותך ולהיות שותף לסיפורך.