מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה של רוזי מטריפולי שבלוב לישראל

אני וסבתא במהלך הפרויקט
סבתא רוזי בחתונתה
סבתא רוזי מספרת את סיפור עלייתה המעניין לארץ

מטריפולי לטוניס בזמן המלחמה
נולדתי בשנת 1942, בזמן מלחמת העולם השנייה והנאצים. אני תאומה של אח, היינו תינוקות. בזמן שבאו הנאצים לטריפולי בשביל לקחת יהודים שהיה להם אזרחות אחרת שהיא אירופאית, לנו הייתה אזרחות צרפתית אז העמיסו אותנו על משאיות, היינו משפחה של שמונה נפשות. אחי כל הזמן היה חולה ולהורים שלי לא היה זמן בשבילי, הוא קיבל את כל תשומת הלב.
 
הגענו לטוניס ושמו או כולנו בסוג של גטו, כל המשפחות ביחד. היו הרבה מחלות, רעב, לא היה אוכל, וסבא שלי היה יוצא בשלוש לפנות בוקר, עומד בתור ארוך כדי לקבל את מנת האוכל למשפחה, תמיד עמדה אחריו אישה שהיא הייתה לבד ותמיד היא הציעה לו את המנות שלה בשביל המשפחה שלנו.
 
 
ההפלגה באנייה לישראל
לפני שהגענו לבית עולים ( מעברה ) הגענו מטוניס באנייה שקרו לה "העצמאות" שבעצם היא אניית משא. האנייה הייתה עמוסה באנשים. אני בת הייתי שש וכנראה שהייתה לי מחלת ים, כל הנסיעה הרגשתי לא טוב והיו לי בחילות והקאות. אמא שלי כל הזמן נתנה לשתות ערק בשביל שארגיש יותר טוב. הנסיעה באנייה הייתה אמורה להימשך יומיים אבל היא לקחה שבוע מכיוון שהייתה סערה בים. באנייה היו מכינים אוכל ומגישים לאנשים, בתום הארוחה, היו נותנים אחר כך תפוזים לאנשים. לחברה של התפוזים קראו ג'פה. הנייר בו שעטפו את התפוזים גרם לי בחילה ועד היום שאני עוברת באיזה שהוא מקום ומריחה את הנייר אני צריכה להקיא.
 
יום לפני שהגענו לישראל הביאו ערמות של בגדים שתרמו מכל מיני מקומות. שמו בסיפון ערמה ענקית ואמרו לכל האנשים לעלות ולקחת מה שמתאים לו. אחרי שבוע ימים של הפלגה ראינו את האורות של נמל חיפה. כולם היו מרוגשים ועלו לסיפון כדי לראות את כל האורות של הנמל והעיר. אני לא עליתי למעלה לראות את האורות, נשארתי למטה בגלל שלא הרגשתי טוב. כשהגענו הורידו אותנו בשער העלייה בחיפה.
מחנה עולים בארץ ולאחר לשכונה בנתניה-
אחרי שלוש שנים חזרנו לטריפולי ובשנת 1949 עלינו ארצה. גרנו באוהלים בבית עולים בנתניה, באותו זמן ירד שלג בארץ, זה היה חורף קר מאוד. לא היה לנו תנאים, הכל היה קשה, הכל היה בחוץ, השירותים, המים אפילו האוכל היינו מקבלים בתלושים והיו מזמינים אותנו לחדר אוכל. כל המצרכים שהיינו מקבלים ביניהם אבקת ביצים, פילה דגים שמנו מתחת למיטה כמקרר. יום אחד אחותי התכופפה להוציא משהו מתחת למיטה ופתאום היא ראתה נחש מגולגל על אחד המצרכים, הוצאנו אותו והראנו אותו לכל השכונה.
 
היינו ילדים שובבים, ולנו הילדים היה כיף, שיחקנו בכל מיני משחקים. היינו גרים ליד הים ויורדים מהסלעים הגבוהים לחוף. לאחר כמה זמן עברנו שכונת "דורה" בנתניה, שאנחנו התאומים בני שמונה. שלחו אותנו לבית ספר "איתמר" שבעיר.
 
בעצם כולם היו ילידי הארץ חוץ מאתנו ועוד שני ילדים. הרגשנו לא שייכים וכאילו שאנחנו לא ברמה שלהם. השתדלנו להשתלב, למרות שזה היה קשה כי היה לנו חוסר גדול מאוד. כולם השתדלו לעזור, המורים, התלמידים ואפילו המזכירה שדאגה לנו לבגדי ספורט ולכסף לטיולים שנתיים, הכל כדי שנרגיש שייכים.
 
אחרי כמה שנים, הכרתי את חברי אמנון ונישאנו. אמנון הוא יליד הארץ ממשפחה ירושלמית עם מורשת עתיקה בישראל. אנחנו  חיים בנתניה עד היום הזה.
 
תמונה 1 

מילון

בית עולים
מקום בו קולטים את העולים החדשים שמגיעים מארצות שונות.

שכונת "דורה"
מעבירים אליה את העולים לשיכונים (בתים שבונים במיוחד)

אבקת ביצים
ביצים מיובשות וטחונות

ציטוטים

”"גרנו באוהלים בבית עולים בנתניה, באותו זמן ירד שלג, ולא היה לנו תנאים"“

הקשר הרב דורי