מאגר סיפורי מורשת

ינון מביא את סיפורו של סבא אלי רופא

סבא רבא שלי, יוסף רופא, נולד בשנת 1900 במצרים, שם גדל להיות איש עסקים, שניהל בית קפה מצליח והרבה נכסים. כשמלאו לו 40, הוא נישא לסבתא רבתא שלי, יפה רופא, שהייתה צעירה ממנו בכ- 20 שנים ונולדו להם שישה ילדים. סבי, אלי רופא, נולד בשנת 1950 והוא הבן החמישי במשפחה.

למרות רמת החיים הגבוה והשגשוג המשפחתי, החברתי והכלכלי, החלו ניצני רדיפות וגזרות של מדינות ערב כלפי היהודים שחיו בהן. החוקים החדשים במצריים נתנו לגיטימציה למדינה להלאים את רכוש היהודים ועתיד המשפחה היה בסכנה.

העליה לישראל

בשנת 1956 החליטו יוסף ויפה רופא לעלות לארץ ישראל עם ששת הילדים. זאת עשו דרך מרסיי שבצרפת, תוך שהם משחדים פקידי מעבר. כשהגיעו לישראל, שוכנו במעברה בגן יבנה: 8 נפשות בצריף פח בגודל 15 מ"ר, לוהט בקיץ, קפוא ומטפטף בחורף, עם שירותים ומקלחות משותפים למספר שכנים, בתנאים קשים מאוד.

לאחר 4 שנים במעברה, עברה המשפחה לירושלים, על מנת להתאחד עם קרובי משפחה של סבתא רבתא (יפה) שכבר התגוררו בעיר. גם שם התגוררו בצריף אסבסט בתנאים "משופרים" 8 נפשות בצריף בן 25 מ"ר, עם תנאים קשים של מזג אוויר.

לאחר כ-5 שנים קשות בדרכים ובצריפונים, עם ילדים קטנים, עם קשיי שפה ופרנסה החלו התנאים להשתפר לאט לאט. עם חלוף השנים, המשפחה עברה לדירת שני חדרים של עמידר, קורת גג אמיתית, בשכונת קריית מנחם שבירושלים. הילדים וביניהם אבי, החלו ללמוד בבתי הספר בארץ. הורי המשפחה אף החלו לעבוד בניקיון ובבית דפוס ולמרות המשכורות הצנועות, הצליחו לפרנס את המשפחה.

עם בגרותו התגייס סבא אלי לצה"ל ובחר להתנדב ליחידה קרבית. הוא שירת בסיירת חרוב שלחמה במלחמת ההתשה בבקעת הירדן והגנה על הגבול הירדני מחדירת מחבלים.

בשנת 1971 עם שחרורו מצה"ל, החליט סבי להמשיך ולשרת את המדינה והתגייס למשטרת ישראל. שם שירת בתפקידים שונים במערך המודיעין, החל משוטר פשוט ועד קצין מודיעין בכיר. כשוטר צעיר, הוא נישא לסבתי (עליזה רופא ז"ל) והחלו לבנות בית ישראלי במדינת ישראל. סבי וסבתי שהחלו דרכם בדירה שכורה קטנה אך נעימה, רכשו עד מהרה דירה משלהם, בה נולדו וגדלו שלושה ילדים: אבי גיא והדודים שלי: טלי וברק. אבי הוא הבן השני והאמצעי בן השלושה.

במהלך השנים אף השלים סבא אלי, מבחני תעודת הבגרות התיכונית, ולימודים אקדמאים. כיום הוא בעל תואר שני בחינוך ומדעי המדינה מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב. הרחבת ההשכלה והעבודה בשירות המדינה, תרמו כל השנים לשיפור המצב הכלכלי ולהתפתחות המשפחה הגרעינית שהקים. שיפור המצב הכלכלי, הביא ליכולת שלו לתמוך בילדיו במחינת הרחבת ההשכלה שלהם, ביסוס תנאי הדיור והכלכלה בכלל וכך גם הם הקימו משפחות ישראליות חדשות.

שבעה נכדים נולדו לסבא עד כה: שלושה ילדים של טלי ואנחנו, הילדים של גיא וענבל, 4 בנים כאשר אני השני מביניהם. ברק דודי הצעיר, הוא תלמיד ישיבה ועדיין לא נישא, אך הוא בוודאי יוסיף למניין הנכדים בקרוב.

סבא אלי, נונו כפי שאנחנו מכנים אותו, פרש לגמלאות לאחר 30 שנה, בתפקידו האחרון שימש קצין מודיעין בכיר, ביחידה לחקירת שוטרים של משרד המשפטים (מח"ש).

כיום הוא נהנה מזמנו הפנוי ומבלה אותו עם המשפחה: אחיו שעברו איתו את תהליך העליה והביסוס בארץ ועמדו ביחד בכל הקשיים, עד היום שומרים על קשר הדוק ולבבי. הילדים והנכדים המהווים את השבט הפרטי שהקים בארץ ישראל וכן בטיולים בארץ ובעולם ובזמן איכות עם בת זוגו וחברים.

הזוית האישית

הנה גוללנו סיפור של משפחה אחת שעקרה מארצה, ויתרה על נוחות ומותרות חומריות, שנפרדה ממשפחה, חברים, שכנים ותרבות מוכרת והלכה להגשים את החלום הציוני.

סיפור של התמודדות עם קשיים פיזיים, כלכליים, קשיי שפה, עבודה, השכלה ופערי תרבות, שהמשפחה המגובשת והעקשנית התמודדה איתם עם המון אהבה והתמדה. קשיים שהלכו והתמעטו והשתפרו עם השנים והביאו לשיפור מעמדם של הדורות הבאים.

סבא רבא וסבתא רבתא שבוויתורם והקרבתם הרבה, סללו את הדרך לילדיהם וסבא שלי, שכבר הקים את ביתו במדינת ישראל, בעברית והמשיך את מערך התמיכה והעמקת האחיזה של ילדיו (ביניהם אבי גיא) בארץ.

אנחנו כנכדיו, כבר ישראלים לכל דבר, נולדנו בארץ, אנחנו ממשיכים ליישב אותה, ללמוד בה, לשרת אותה ובעינינו אין מציאות אחרת.

הסיפורים של סבא והוריו, שנשמעים כמו סיפורי אגדה, הם סיפוריהם של משפחות יהודיות רבות, שעלו לארץ מרחבי העולם והם מזכירים לנו את הדרך שעברו המשפחות על מנת לתרום לבניין הארץ הזו, ליישב את אדמתה ולפתוח לדורות יהודים רבים הזדמנות למדינה בטוחה, בה נוכל להתפתח, ללא רדיפות בשל דתנו ומוצאנו. בזכותם אנחנו, הבנים, הנכדים והנינים כאן ואת מפעלם נמשיך.

לסיום, אני מוסיף תודה רבה, והערכה רבה לסבא ולכל דור המקימים, על הדרך הקשה והמיוזעת, החזון, המאמץ, והעוצמה שייצרו את הקרקע לצמיחה והתפתחות עבורנו, עבור הורינו ובוודאי עבור ילדינו והדורות הבאים.