מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה מעירק וההסתגלות בארץ

ליבי הנכדה יחד עם סבא ששון
סבא ששון והאופניים.
סיפור בעליה והקליטה

בתחילת שנת 1950, היה היום שבו אבי הגיע הביתה ובישר לאימי, שעלינו ברשימת המגורשים מעיראק ולמעשה הפכנו לפליטים, הייתה הנקודה ששינתה את חיי לחיים אחרים לגמרי. זכינו לקבל את תעודת הפליט או תעודת מסע ואיבדנו את האזרחות העיראקית.
 
באנו מבית, מהמעמד הבינוני- גבוה. אבי, היה מהנדס אזרחי, שאת התואר שלו קיבל מהאוניברסיטה הבריטית, ששלוחתה הייתה בעיראק. בתחילת דרכו עסק בקידוחי נפט בעבדאן, כרכוך ובערים אחרות שהיום ידועות כמקורות אספקת הנפט בעיראק.
 
לאחר הולדתי, הבן הצעיר במשפחה, אבי החליט להתמסד ולהישאר, יחד עם אמי בבגדאד.ב 13 למרץ 1951, כשהייתי כבן 6 כשהוחלט לעזוב ולא הבנתי בדיוק את המשמעות של העלייה לארץ ישראל ולא נתתי לזה תשומת לב רבה. אני לא משוכנע שאחי ואחותי הגדולה שהייתה בת 13, הבינו גם הם את גודל השינוי.למשפחתי ניתן זמן קצר להתארגנות, כולל מכירת הבית, שהיה בית רחב ידיים. השכנים הנוצרים והמוסלמים ידעו שאנחנו חייבים למכור ולמעשה הבית נמכר, בערך כעשירית מערכו. מספר המזוודות וכמות הציוד שלקחנו היו מוגבלים, לכן הרבה מאוד ציוד כגון כלי מטבח וכלי אוכל יקרים השארנו מאחור.
 
אבי, שהיה בעל ידי זהב, התחיל לבנות מזוודות בעצמו, אני עקבתי אחריו וכרגיל שאלתי שאלות טורדניות, למה הוא מכין מעין מקומות מסתור בקרשים שמהם בנה את המזוודות. לאחר מכן כאשר הגענו לארץ ואבי ראה שהמזוודות ניזוקו, היה מבוהל, אבל הוציא ממקומות המסתור את התכשיטים של אימי שהיו שווים הרבה מאוד כסף ונאסר היה להוציא אותם מעיראק.לפני העזיבה אבי לקח אותנו לחייט, שתפר לנו חליפות ומעילים חמים למסע לארץ ישראל.
 
כאשר הגענו לשדה התעופה, המתנו לבידוק של המכס שווידא שאנחנו לא לוקחים ציוד ובגדים מעבר למותר. אסור היה לקחת ספרי קודש, לכן הכול הוחרם, מלבד המחזור של יום הכיפור ששרד ונמצא אצלי כיום. בבידוק פזרו לנו את הדברים על הרצפה ואחי, שעד היום חובב סדר, התחיל להכניס חזרה את הדברים למזוודות בצורה מסודרת. אחד המוכסים, בעט בו ואמר לו "יאללה תכניס מהר למזוודה". כשראיתי שפוגעים באחי רציתי להתנפל על המוכס ואז מוכס שני הרגיע אותי ואמר " יאללה אבני תגמור להכניס מהר".
 
הטיסה לארץ הייתה סיוט מתמשך. נחתנו בלוד וכאשר התחלנו לרדת בכבש במטוס, "הצברים" שהיו למטה התחילו לצחוק מהלבוש שלנו, חליפות עם עניבות. הם לקחו אותנו לצריף וריססו אותנו עם dtt, מחשש לפרעושים, אשר הייתה טראומה קשה להוריי. אנשי הסוכנות לא הבינו איזה סוג יהודים הגיעו להם, בעיניהם, אנשים שהגיעו מארצות ערב חייבים להיות מלאי פשפשים, בדומה ליהודים שהגיעו, לצערי, ממחנות הריכוז, שם חיו בתנאי סניטציה מחפירים. נתנו לנו ציוד להתחלה מיטות מתקפלות ומזרונים, שמיכה אחת לנפש "וקדימה למעברה".
 
שינו לנו את השמות לשמות היהודים שהיו לנו וכך הפכתי מסעדי לששון, אך אימי נשארה בשמה חנינה ולא הסכימה לשנותו. העלו אותנו על משאיות, ישובים על הציוד שלנו וכך הובילו אותנו בחשיכה גמורה למעברת עתלית. משפחתי הגיעה ממעמד גבוה ואיך שאומרים "מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא". במעברה ישנו באוהלים והקור היה מקפיא, אחותי התחילה לבכות ולבקש שנחזור חזרה, ההורים הצמידו את המיטות וחבקו אותנו שלא נקפא מהקור.
 
למחרת, יצאנו מהאוהל וראינו את עיר האוהלים סביבנו. המחנה נוהל על-ידי אנשים שהגיעו מאירופה ולא היה להם מושג מה יוצאי עירק אוכלים. במנות שחילקו היו מצרכים שלא הכרנו, למשל דג מלוח. קיבלנו את הדגים ורצינו לטגן אותם, שמן לא קיבלנו אבל קיבלו חמאה מלוחה וכך טיגנו את הדגים במחבת ועל הפתילייה שקיבלנו מהסוכנות. למחרת היום הגיעו אנשים וחיפשו את אבי, שהיה מהנדס, והציעו לו לעבוד במע"צ. במעברה, באותה עלייה, של שנות ה 50 ו 51 מספר האקדמאים, רופאים, רואי חשבון, מהנדסים, עורכי דין היה מספרם, גבוה מכול מספר האקדמאים בארץ.
 
אנשי המעברה,שעלו מעיראק, מהר מאוד הפכו למבוקשים, בבתי החולים, בבנקים ובמוסדות אקדמאים אחרים.מדינת ישראל אולי היחידה בעולם, שתוך זמן קצר קלטה עלייה מכול קצוות תבל ובהתמודדות של המדינה הצעירה, עם העלייה ההמונית, נעשו הרבה שגיאות, שהתיקון שלהם לקח זמן רב.  חבלי הקליטה בארץ לאחר שהייה קצרה עברנו למעברת רמת השרון. במעברה קיבלנו צריף שהיה בנוי מעץ, הרצפה הייתה יצוקה בטון ומסביב חול ורק חול.אבי מיד התחיל במלאכת "השדרוגים", הוא גידר את "החלקה" שלנו והכין גינת ירק מרשימה, לול תרנגולות שהטילו ביצים, לעזור במוצרים טריים, בתקופת הצנע.
 
את הגג ואת הקירות, אבי כיסה ביריעות אספלט, על מנת למנוע חדירת רטיבות מהגשמים, סייד את הקירות ואת הגג לאחר מכן על מנת לשמור את הצריף מהתחממות מהשמש בקיץ היוקד. את הצריף חיזק בעזרת יתדות ומיתרים, מאחר ומכול רוח קלה הצריף התנדנד. ההכנות האלו הוכיחו את עצמם בחורף של 1952, שזכורה כשנה ששלג ירד בשפלה. הרוחות והסערה שהייתה העיפה מספר לא מבוטל של צריפים במעברה ובארץ כולה. המעברה לאחר הסערה נראתה כלאחר סופת הוריקן שאנחנו רואים היום. הגג של הצריף של שכננו עף "ונחת" על הגג שלנו, אולי גם סייע בכך שהצריף שלנו לא ניזוק.          
 
במרכז המעברה, היכן שהיו "מוסדות השלטון" קם לו שוק, קיוסקים ומכרו שם מעט מוצרים. רוב מוצרי היסוד, היו "בחלוקה" על פי תלושי מזון, התקופה נקראת עד היום "תקופת הצנע". דרך נוספת להשיג עוד מזון הייתה "בשוק השחור". אבי שעבד במע"ץ היה מסתובב ליד הכפרים הערביים והיה קונה מהם מוצרים, שהיו בחלוקה, כמו ביצים קמח וסוכר. היה מחביא את זה בתיק שלו ושם אותו באוטובוס על גבי המדף "ללא קשר איתו", למקרה שיעלו ממשטרת הפיקוח לבדוק אם יש מוצרים מוברחים.         
 
לאחר כשנה במעברה, זכינו בהגרלת השיכון בהרצליה בשכונת נווה עמל. אבי שמשכורתו הייתה טובה מאוד, במושגים של אז, גייס חלק מהכסף מהחסכונות ומהלוואות לעולים חדשים וממכירת התכשיטים של אימי.  
 
החיים ברמת גן 
בשנת 1962, אבי ואימי החליטו, שהם רוצים לגור ליד הקרובים ברמת-גן, "רמת בגדאד" שהיה כינויה בגלל הריכוז של העולים מבגדאד שגרו שם. קנו דירה שבמבט ראשון נראתה ללא תכנון ולמעשה הייתה חדר אחד גדול. אבי ביכולת שלו לראות את הפוטנציאל של הדירה, אמר זו תהיה הדירה שאני קונה. אני זוכר שדודי שראה את הדירה, אמר, "שלמה מה אתה קונה, הדירה הזו כולה חדר אחד גדול, חדר השינה וחדר האורחים ללא חלוקה", אבי אמר לו תמתין ותראה לאחר השיפוץ. לאחר כשבועיים שלשה לאחר גמר השיפוץ, דודי לא האמין שזו אותה דירה. בדירה גרו הורי וסבתי, ואני שהתגייסתי בינתיים, הייתי מגיע לסופי שבוע.          
 
לאחר שרות סדיר של 3 שנים ושנה קבע השתחררתי והלכתי לעבוד בחיל החימוש במעבדות לפיתוח אמצעים לחיל היבשה, לאחר שהפרויקט שעסקתי בו, שהיה מאוד מעניין, הסתיים, החלטתי שאני רוצה לשנות כיוון. ראיתי מודעה על משרה של מורה למכשירות בבה"ס כפר בתיה ברעננה.
 
החלטתי ללכת לכיוון ההוראה. כאשר הגעתי לראיון, צדה עיני המזכירה הנעימה והאדיבה בשם אתי, שלרבות הימים הפכה לרעייתי שהלכה והולכת איתי לאורך כול הדרך. לאחר כחצי שנה החלטתי שזו האישה שאני רוצה וקבענו להתחתן ב 11.6.1967 ב 6.6.67 פרצה מלחמת ששת הימים, כמובן שהחתונה נדחתה, אני גויסתי לחיל החימוש וכול המשפחה הייתה מגויסת. למזלנו אף אחד מהמשפחה לא נפגע והחתונה התקיימה ב 9.7.1967. המשכתי לעבוד בבה"ס, כאשר חובות של משכנתא והלוואות העיקו מאוד עלינו, אבל הצלחנו לחיות ולבלות, ללא הוצאות גדולות, נסענו ברחבי הארץ עם הקטנוע ובילינו בקמפינגים ללא צורך לשלם סכומים גדולים "לצימרים" כמו היום.                    
 
בשנת 1993, הוכתרתי על ידי נשיא המדינה חיים הרצוג, "כעובד מצטיין בתעשייה",אבן דרך בחיי והערכה לעבודה שהשקעתי, יחד עם צוות נאמן, במערכת הגנה/התקפה מרכזית של מדינת ישראל, שתרמה לביטחון מדינת ישראל ולחוסנה עד ימים אלו. אתי, אשתי שעמדה לצדי כול הזמן הייתה איתי.            
 
בשנת 1995, הוצע לי לצאת לשליחות לארה"ב לבנות מרכז תחזוקה שם, אשתי הנאמנה אתי ובני גיל שהיה בגיל 16 יצאו איתי לשליחות של "שנתיים", במדינת אריזונה, שנמשכה כמעט 8 שנים. הפקנו את הטוב שאפשר ממקום זה, אבל מאוד רצינו לחזור לארץ.   
 
בפרקים שכתבתי רציתי להעביר לדור הבא ולדור שאחריו את התהפוכות שעברנו ואת "ההיסטוריה" של המשפחה. המעבר לארץ, לא היה קל, אבל עם הורים חזקים שידעו להתגבר על הקשיים, קשיי שפה, קשיי דיור, השגת מזון בזמן הצנע, הצלחנו לבנות משפחות לתפארת. ילדינו מצליחים, משכילים וזוכים להערכה מכול עבר. אני מקווה שבמשך הזמן נלמד לכבד את התרבות של השני ולא לפסול אותם כי הם שונים מאתנו. הבסיס לקיומנו והחוסן שלנו תלוי אך ורק בכך שנכיר אחד את השני ולאו דווקא נטמיע בכוח את התרבות שלנו על האחר.  
 
העשרה
צנע: "במקרו-כלכלה, צנע מתייחס למדיניות של הקטנת גירעון תקציבי באמצעות צמצום הוצאות על ידי הפחתת ההטבות והשירותים הציבוריים הניתנים. מדיניות צנע לרוב מאומצת על ידי ממשלות כדי לצמצם את הגירעון, יחד עם מדיניות העלאת מסים שנועדו לחזק את כושר הפרעון הפיסקלי לנושים בטווח הארוך.
תשע"ו        

מילון

צנע
במקרו-כלכלה, צנע מתייחס למדיניות של הקטנת גירעון תקציבי באמצעות צמצום הוצאות על ידי הפחתת ההטבות והשירותים הציבוריים הניתנים. מדיניות צנע לרוב מאומצת על ידי ממשלות כדי לצמצם את הגירעון, יחד עם מדיניות העלאת מסים שנועדו לחזק את כושר הפרעון הפיסקלי לנושים בטווח הארוך.

ציטוטים

”שלום יבוא כאשר הערבים יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו." “

הקשר הרב דורי