מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בצ'רנוביץ לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר הייתי בת שנה אבי נלקח לצבא הרוסי ואני נשארתי עם אימי בצ'רנוביץ, כאשר הייתי בת שנתיים פלשו הגרמנים לאזורנו ואז כל בני המשפחה, גם מצד אבי וגם מצד אימי, נלקחו למחנה עבודה ששמו: טרנסניסטרה, ומשם לא חזרו. אלא רק אחות אימי, פצועה שברחה מהמחנה והגיעה כעבור חודשים הביתה. כן הגיעה בת דודה שהוריה ואחותה נספו. היא גם כן ברחה ועשתה את הדרך ברגל כאשר כלבים נשכו אותה בשתי רגליה. בנס אני ואימי לא נלקחנו לאותו המחנה הארור, כיוון שהתחבאנו בכנסיה שבה אשת הכומר הייתה חברת נעורים של אימי. כך ניצלנו מהגירוש למחנה.

לאחר הגירוש חזרה אימי לביתנו ואמרה שהיא חייבת להישאר בבית הזה, ואכן כך קרה. דודתי ובת דודתי הגיעו לביתנו. אימי ואני טיפלנו בפצעיהן והחבאנו אותן שאם במקרה יחפשו לא ימצאו אותן. אני הייתי ילדה בת שלוש. הייתי צריכה להתריע כאשר ראיתי חיילים מתקרבים. בשעות אחרות של היום הייתי יושבת איתן במקום המחבוא ומשחקת איתן, המשחק העיקרי שהיה לנו, לא היה בובות ולא משחקי לוח, אלא קופסת כפתורים שהייתה לאימי ובאמצעותה למדתי לספור ולעשות את פעולות החשבון הפשוטות. יתכן מאוד שבזכות זה רכשתי את הכישורים המתמטיים שעזרו לי בהמשך הדרך.

אימי החביאה בביתנו גם קבוצה של שתיים או שלוש משפחות יהודיות שברחו מפולין. רצה הגורל ובאמצע הלילה אחד מאותם יהודים מפולניה נפטר והיה צורך לקבור אותו. כולם נרתמו למשימה ותפקידי היה לשמור ולהתריע במקרה שיבואו קלגסים נאצים. למרות שעשיתי את זה בימים באותו לילה רעדתי מפחד. גם בגלל החושך, גם בגלל האיש המת שהיה קרוב לליבי. אני זוכרת שהפחד אחז אותי עוד ימים רבים אחרי המאורע.

בגיל שש, קרוב לתום המלחמה, באופן פתאומי לגמרי, הגיע אבי. הוא ערק מן הצבא. גם אותו היינו צריכים להחביא כדי שלא יבואו לחפש אותו, אך רצה הגורל ובאחד הלילות באו אנשי הצבא האדום לבדוק אם אבי נמצא במקרה בביתו. חיפשו אותו בכל מקום, העירו אותי באמצע הלילה ושאלו איפה אבא שלי. אני שהייתי מבוהלת עניתי לתומי שאני לא יודעת, וזה כנראה שכנע אותם. מכיוון שחשבו שאני ילדה קטנה, שמעירים אותה משינה, אענה את האמת. לאחר שהמלחמה הסתיימה הורי החליטו שאי אפשר יהיה להשאר בצ'רנוביץ תחת השלטון הרוסי.

העלייה לישראל

הוחלט לגנוב את הגבול לרומניה וכך הגענו לבוקרשט. הורי קיוו שמבוקרשט יהיה אפשר לעלות לארץ ישראל. אך אי היה אפשר לעולות לארץ ישראל בגלל המנדט הבריטי.כך שחיכינו חמש שנים בבוקרשט בדירה שכורה עד שהצלחנו לעלות לישראל לאחר קום המדינה. ברור שכאשר עברנו לרומניה נאלצנו לעשות זאת באישון לילה. השארנו מאחורינו את כל רכושנו ועשינו את זה רק בביגוד שעל גופינו. לא לקחנו תעודות ומזכרות כגון תמונות. לכן אין לי תמונות מילדותי. חיכינו בצורה ארעית חמש שנים עד שעלינו לארץ ישראל. כאשר עלינו ארצה גם אז אפשרו לנו לקחת איתנו 40 ק"ג מטען לכל אחד מאיתו, בלי תכשיטים ובלי דברי ערך.

הייתי בת 11 ולמדתי בבית ספר ברומניה. הייתי תלמידה מאודה טובה. הורי הודיעו שקיבלנו אשרה לעלות לישראל. מאוד לא אהבתי את הרעיון לעזוב את כל המוכר לי, להגיע למקום לא נודע, שאת שפתו לא ידעתי. אך מאחר שהורי כל כך שמחו שסוף סוף עולים לארץ ישראל, דבר שמאוד רצו וחלמו עליו, לא יכולתי להביע את רגשותיי ולהגיד שאני לא רוצה בדבר. המעבר בגבול היה עבורי מאוד טראומטי. לא זו בלבד שלא רציתי לעזוב את המקום שהיה לי טוב בו מבחינת לימודים וחברה, המוכסים במכס הורידו לי את העגילים מהאוזניים, בטענה שאסור להעביר דברי ערך. מאוד היה לי עצוב להפרד מהעגילים וגם מכל השאר. בתחושה קשה עשיתי את הדרך.

כאשר הגעתי לארץ, הורי נשלחו למעברה ואותי ההורים שלחו למשפחה במקום אחר. הורי לא רצו שאני אגדל במעברה שבה החיים היו קשים. המשפחה שאצלה גרתי רשמה אותי לבית ספר, בלי שידעתי אף מילה בעברית. החלטתי שאני חייבת להתחיל ללמוד, וגם בארץ להיות תלמידה טובה כפי שהייתי ברומניה. מאחר שידעתי היטב חשבון, יכולתי לבטא את כישורי לפחות במקצוע זה ולהקדיש את כל זמני ללימוד השפה העברית. למזלי המורים היו מאוד מעוניינים בהצלחתי והקדישו לי מזמנם כדי לקדם אותי בלימודים. גם חברים בכיתה עזרו לי מאוד, כך שיכולתי מהר מאוד לקלוט את השפה ולהשתלב בחברת הילדים. לא תמיד הילדים הקלו עלי. לעיתים קרובות צחקו ולעגו לי כאשר שגיתי. למזלי התחברתי עם ילדה שהייתה לי לחברה טובה והגנה עלי. מצאתי אצלה ובמשפחתה מענה לכל מחסורי בתרבות הישראלית. הקשר הזה גרם לי להגביר מאמץ ולהמשיך את ההתערות שלי בארץ.

לאחר שהבנתי שאני כבר מתקדמת בעברית, נערם בפני מכשול נוסף – לימוד התנ"ך, שהיה בעיניי דבר זר ומוזר. למזלי, היה מורה שהחליט שהוא חייב ללמד אותי תנ"ך, אפילו בזמנו החופשי, והוא עשה זאת בהצלחה כה רבה, שאני התאהבתי במקצוע הזה, עד כדי כך שכאשר למדתי באוניברסיטה, בחרתי ללמוד מקרא, על מנת ללמד תלמידים תנ"ך ולגרום להם שיאהבו את המקצוע כמו שאני אוהבת. לימים הבנתי שארץ ישראל ומדינת ישראל, הם המקום הכי טוב והכי נכון לחיות בו, וברוח זאת המשכתי את חיי בארץ וגידלתי משפחה. השתדלתי לחנך אותם לאהבת האדם והארץ, להיות סקרנים ולרכוש ידע על העבר וההיסטוריה של עם ישראל.

לאחר שסיימתי תיכון, המשכתי ללמוד בסמינר על מנת להיות מורה. כאשר התגייסתי לצבא, שימשתי כמורה לחיילים בהצלחה רבה. בשנת 1960, נישאתי לסטודנט לרפואת שיניים, ועברנו לגור בירושלים, ושם החלטתי להירשם לאוניברסיטה, ולנצל את זמן הלימודים של בעלי, וללמוד חינוך מיוחד ומקרא. לאחר שנתיים סיימנו, גם אני את התואר הראשון, וגם בעלי סיים את לימודי רפואת השיניים.

ניהול המדור להנחלת הלשון

בצער רב עזבתי את ירושלים ועברנו לגור ברמת גן. אני התקבלתי כמורה בתיכון ולימדתי תנ"ך. בשנת 1963 נולדה בתי הבכורה, בהמשך נולדו לי עוד שתי בנות, ואני זכיתי במכרז בעיריית תל אביב, לנהל את המדור להנחלת הלשון ולהשכלת מבוגרים, תפקיד שראיתי בו יעוד של חיי. המשכתי בכך גם כאשר הגיעה העלייה הגדולה מברית המועצות בשנות ה- 90. תרמתי רבות לקליטתם של העולים בתרבות של הארץ ובשפה, כל זה בתוקף תפקידי בעירייה. אהבתי מאוד לעשות זאת, כי נזכרתי בעלייתי ארצה, ובקשיים שנתקלים כאשר באים לארץ חדשה. לדאבוני נאלצתי לעזוב את התפקיד מאחר והצטרפתי לבעלי לשנת שבתון בקנדה. באותה תקופה נולדו לי נכדיי בארץ. כאשר חזרתי הקדשתי הרבה מזמני לגידול וחינוך נכדי. בנוסף, אני מאוד אוהבת לטייל עם משפחתי בארץ ובעולם.

הרבה זיכרונות ממשפחתי, בעיקר מסבא וסבתא שלי, אין לי. לדאבוני נולדתי לתוך מלחמה איומה – השואה שהייתה לעם היהודי. המשפחות של סבי וסבתי שחיו בעיירות נלקחו למחנות עבודה שלמעשה היו גם מחנות השמדה. הם עבדו בתנאי רעב ומחלות. במחנות האלה אנשים מתו כזבובים. אני ואמי שלא נלקחנו למחנות ניצלנו בנס. היינו עסוקות בהישרדות והזיכרונות שהיו לי מהמשפחה, נמחקו כלא היו.

הזוית האישית

אני ונכדתי מאוד נהנות מהתכנית שמעניקה זמן ייחודי לשמוע ולהשמיע את תולדות החיים שבהזדמנות אחרת לא מתממש. מאוד נעים ומרגש לשמוע את של סבתי, שלפני כן לא שמעתי.