מאגר סיפורי מורשת

העלייה למטוס מעירק לישראל

אז

גרנו בקרקוק שם עבד אבי בחברת נפט אנגלית ככימאי. חיינו בשכונה של אנגלים שעבדו באותה חברה, שכונה מפנקת עם שומר ותנאים מפנקים. למרות זאת הורי החליטו שעדיף לעלות לארץ. הותר לנו לקחת רק ארבע מזוודות. המתנו זמן רב. למרות היותי רק בת שבע חשתי את המתח והפחד הנורא ששרר. פחד מעיק, צעקות של הסדרנים העירקים. אני זוכרת את התמונה בה אחותי אחזה בידה אלבום בולים ובידי אבי תמונות. הסדרן ניסה לקחת את האלבום מידי אחותי והיא סירבה. אז החלה מסכת צעקות וקללות וכמובן גם לקיחת האלבומים. הורי נתקפו בפחד נוראי, הרי אין לאן לחזור!! אולי לכלא.

לפתע קראו בשמנו לעליה למטוס. רגע גורלי!!

עם העליה חשתי הקלה רבה גם אצל הורי, הרפיית מתח. עזבנו קן צרעות למרות התנאים המפנקים. הגענו לארץ עלייה בראשית התהוותה. עם מעט להציע חומרית. החשוב מכל היא החרות ואין זה מובן מאליו שיש לך מדינה.

והיום

היום אני מטפחת את תחביבים שלי. אהבתי ועדיין אוהבת עד היום לרקוד. רקדתי את כל סוגי הריקוד: בלט, ג'אז, ריקודים סלונים וריקודי עם.  כבר בגיל 9 התחלתי לרקוד בלט. כשהגעתי לגיל 12, בת מצווה, ביקשתי כמתנה נעלי בלט. זה היה מוצר יקר שבמחירו היה אפשר לקנות 3 זוגות נעליים, ניסו לשכנע אותי לוותר אבל עמדתי על שלי. רקדתי איתם עוד כשנתיים ואז נאלצתי להפסיק, משום שהמורה עזבה את החוג. המשכתי לרקוד איתם בבית. שמרתי את הנעליים עד גיל 50. כמו אוצר יקר, ובצער רב נאלצתי לזרוק אותם משום שהתבלו. הן היו יקרות ללבי.

הזוית האישית

מפגש ובילוי עם הנכדה בימי שישי הסב עונג רב והעלאת זכרונות שהתערפלו.