מאגר סיפורי מורשת

שמי אהובה שרבני, עלינו לארץ בשנת 1951 הייתי בת 14 סיימתי את כיתה י' ועלינו ארצה. 

 

בארץ העבירו אותנו למחנה העולים שער עלייה והיינו שם חודש, לא ידענו כלום,  היו שם הרבה אנשים עולים מכל מיני  מדינות בעולם. כל אחד דיבר בשפה שלו, לא הבנו  מה דיברנו. לא היו לנו קשרי דיבור אחד עם השני.

משם לקחו אתנו למעברה בחולון ושם במעברה בחולון נשארו 4 שנים. למדנו שם עברית יחד עם עוד אנשים רבים יחד והרבה שפות. למשל, היו רומנים, פולנים ועוד. כולנו גרנו באותו מקום. נתנו לנו אוהלים וכל משפחה לקחה אוהל נפרד.

 

זכור לי, שחיילות באו ללמד אותנו עברית וכך למדנו לדבר לתקשר אחד עם השני. בנוסף, למדנו באולפן עברית והתחלנו לעבוד בארץ בעבודות שונות. אני הלכתי לבית ספר, למדתי שנה בבית ספר ולא המשכת כי היה לי קשה מאד להשתלב גם בחברה וגם עם השפה העברית. בבית הספר למדו תורה. לא ידעתי מה מדברים גם לא למדנו בעיראק את הדברים שלמדנו כאן.

 

בהמשך, יצאתי לעבוד בתפירה בתל אביב ושם הכרתי את בעלי. סיפור ההיכרות הוא סיפור אהבה במבט ראשון. במקרה נסעתי באוטובוס וישבנו אחד לי השני בחזרה מחיפה. ישב חייל שאל אותי איפה את גרה עניתי במעברה בחולון והוא בתל – אביב. לאחר מכן, הוא הגיע למעברה ושאל היכן נמצאת המשפחה שלי. כך נפגשו  מספר פעמים. היינו ביחד בקשר שנתיים  והתחתנו כאשר הייתי בת 17.

שנה לאחר נישואינו , נולד לי בן, קראנו לו קובי. קובי הוא הדוד של עינב איתה אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי.  אחרי קובי, נולדו לי עוד שני ילדים בת ובן וכך בנינו את ביתנו בארץ ישראל.

תשע"ו