מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העליה לארץ מתוך בריחה ובחירה

אהובה גירו ודנה
הבריחה מסוריה
הבריחה מחלב וההתיישבות במעברת זרנוקה

בתקופה שלפני קום המדינה ביום בהיר הגיע אחי יהודה ואמר שהוא עולה עם קבוצת עליית הנוער לארץ ישראל הוא היה בן עשר לקח את אחותי בת השמונה העלה אותה על הכתפיים ואמר עולים לארץ ישראל.

אחי היה מחובר לתנועת "בתי עלית הנוער", שם היה חניך לפני עלייתו ארצה. בזמן זה הוחלט לחדש את המיון בקבלת החניכים לעלייה לארץ. וזה נקבע לפי מס'  הסרטיפיקטים המועט שניתן על ידי המנדט, חוסר במקום מתאים לקלוט ילדים צעירים, צורך היישוב בנערים חסונים ובריאים בנפשם שיוכלו לסייע ברמה הטובה ביותר, קשיים כלכליים של הארגון וכו'. על כן, בקבלת הנערים ההעדפה הייתה כזאת: ראשית, יתומים משני הוריהם, או ילדים אשר להם קרובים יחידים בארץ. כמו כן, הם נתבקשו לבצע בדיקות רפואיות מקיפות וטיפול בבעיות לפני העלייה, עד כמה שניתן. יתר על כן, הועדפו בני נוער בני 15-17, וכן בני נוער שהיו מאורגנים בקבוצות. אחי לא נמנה על הקבוצות האלו ובכ"ז זכה לקבל סרטיפיקט, לכן היה החלטי לעלות ארצה.

אמא לא יכלה לסרב לאחי שהיה בעל תשוקה ורצון לבנות את הארץ. הוא אמר לא נשאר עם הזוועות בחלב מקומי בארץ הקודש. שם צריכים אותי. אחי עלה לא"י עם קבוצת עליית הנוער יחד עם אחותי בת השמונה, האחים שובצו בארץ ישראל בקיבוץ בצפון והעבירו סיפורים מרגשים ונלהבים של הקמת המדינה, בתקשורת ממרחק ע"י מכתבים אחי עורר באמי את התשוקה לעלות ארצה ובעיקר בשל הגעגוע העמוק..

האמא לא הצליחה לחיות עם הריחוק מהילדים והכריזה שגם היא חייב לעלות לארץ. בסוף שנת 49 היה קשה לעלות לארץ, היציאה התנהלה ללא ידיעת השלטונות ובתנאי מחתרת קשים.

יהדות סוריה נפגעה קשות לאחר עצמאות סוריה. בשנת 1946 פרצו מהומות אנטי יהודיות ונשללו זכויות יסוד מהיהודים. בשנת 1947, לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, התחוללו פרעות קשות ביהודים בערים חלב ודמשק, מהקשות ביותר שספגו יהודי סוריה. הקהילה נפגעה אנושות, בית הכנסת המרכזי של חלב נשרף, ורכוש רב הוצת או נהרס. לאחר הקמת מדינת ישראל נמלטו בעל כורחם רוב יהודי סוריה, ומתוך 30,000 היהודים שחיו בה לפני הבריחה ההמונית נשארו רק כ-5,000. מתוך היהודים שעזבו הגיעו לישראל כ-1700 איש. בשנת 1948 הוחמר עוד יותר מצב היהודים. נשללו מהם כל זכויות האזרח והוטלו עליהם גזירות כלכליות כבידות. החל משנת 1949 נאסר על היהודים לצאת מסוריה. מי שיצא מחלב היה נתפס ונהרג הדרך היחידה הייתה בריחה.

אבא סרב אמא התעקשה שחייבים לצאת ולבסוף אבא השתכנע.

ואז החלטנו לברוח סגרנו את הבית השארנו את המפתח בבית כנסת. והכל היה נראה שאנשים גרים בבית ואין שום תכונה של עזיבה, הכל נשאר כפי שהוא חדרים, הריהוט האוכל במטבח. המשפחה חיפשה דרך לברוח מסוריה כמה שיותר מהר. היו אז אנשים שקראו להם מבריחים – ערבים שהם עזרו ליהודים לברוח מסוריה. העבודה שלהם הייתה להבריח יהודים תמורת כסף. הם הכירו את הדרכים להגיע ללבנון, שהיא מדינת מעבר בין סוריה לישראל, בדרך הכי בטוחה.

לקחנו איתנו לדרך כמה שפחות, דברים הכי חשובים: מעט כסף שהיה וכמה פרטי לבוש. אחרי הליכה ארוכה וקשה ברגל דרך: שיחים, אבנים, שדות, הגענו ללבנון, היו שם יהודים שקיבלו אותנו ונתנו לנו לאכול לחם עם ריבה ולשתות מים. ברגע שנכנסנו לארץ לקחו אותנו ישר למעברת אוהלים בארץ ישראל.

אנחנו הגענו ישר לאוהלים ברחובות. והאחים שלי המשיכו לגור בקיבוץ. אבא שלי הלך לעבוד בחקלאות. החיים במעברה היו לא קלים, האוהלים עפו ברוח, היה צריך להתמודד עם רוחות וגשמים בחורף, חום אימים בקיץ, אבל זכינו לעלות לארץ, אומנם בחוסר כל, אבל בא"י, ואחרי תקופה העבירו אותנו לגור בצריף, שם היו תנאים מעט יותר יציבים ועדיין לא פשוטים, תקופת הצנע חייבה אותנו להסתפק במועט, ללמוד לבשל ללא מצרכים, למצוא במעט את הטוב.

אחים שלי יצאו לעבוד בשביל להביא פרנסה אני למדתי עד כיתה ח' ואז יצאתי לעבוד ולעזור להורים. בתקופתנו היה ברור שעל הפרנסה היה נחלת כל המשפחה ההורים והילדים. לכן למדנו חלקית ויצאנו לעבוד ולהביא פרנסה.

הזוית האישית

אביבה: נהנתי להיות חלק מהפרויקט, על החלק הטכנולוגי היה צריך התגבר, מהחלק הסיפורי מאוד נהנתי לשתף את סיפורי.

מילון

יהדות סוריה
יהדות סוריה הייתה אחת הקהילות הגדולות והחשובות בין קהילות היהודים במזרח התיכון. שתי הקהילות הגדולות והחשובות בסוריה הן קהילת דמשק, וקהילת חלב היא ארם צובא.

ציטוטים

”הגעגועים לארץ ולילדים שעלו אליה גברו על הכל.“

”לעזוב הכל מאחור ולעלות בלא כלום זו תעוזה ואהבת הארץ.“

הקשר הרב דורי