מאגר סיפורי מורשת

כשאלתי את סבתא רבתא שלי מה סיפור החיים שלה וביקשתי ממנה להתמקד יותר בנושא השואה היא טיפה רעדה והתחילה להתכווץ היא אמרה:

"למשל עכשיו לקראת ערב חג, נכנסתי לסופר והביאו כבר מצות, התחלתי לבכות פתאום….התחלתי לבכות. למה? כי, נזכרתי שלאמא שלי לא היה עם מי לעשות את חג הפסח. אבא שלי היה במחנה עבודה 4 שנים. מה שהיה אכלנו, ואחר כך נגמר לנו הכסף, התחלנו למכור חפצים מהבית. היו כאלה שקנו מגבות או כל מיני דברים מהבית. המפעלים לא עבדו ולא היה מאיפה לקנות דברים.

היא המשיכה וסיפרה: "התחלתי לבכות… בסופר ומנהל הסניף ראה אותי …כולם ראו אותי… אבל לא יכולתי, נזכרתי איך היה קשה לעשות פסח… זוכרת איך מול הבית שלנו היה מפעל לייצור סירים ובכל יום היתה יוצאת משם אישה ורואה את אימא שלי מנסה למכור סירים. היא הסתכלה כמה יפים הסירים האלה, אמרתי לה 'תעשי לי טובה ותקני ממני את זה, אני צריכה את הכסף הזה'. בזמן הזה אחי הגדול היה בטרנסניצסיה מחנה עבודה בסיביר….."

היא פתאום עצרה ושאלתי אותה מחנה עבודה? והיא השיבה סוג של מחנה עבודה: "יותר מארבע שנים הוא היה שם, היינו צריכים לשלוח לו גרביים ונעליים היה שם נורא קר כמו סיביר, אז האישה הזאת שהסתכלה על הסירים אמרה: 'אני לא אקנה, אבל אני אתן לך כסף ומתי שיהיה לך תחזירי לי'.  זה נשאר לי בראש ופתאום זה בא באותו הרגע שעמדתי בסופר".

שאלתי אותה איך עברה עליה ההסתגלות עם עלייתה לארץ?

היא המשיכה ואמרה: "היה קשה אבל הכל היה יותר טוב בארץ." היא המשיכה: "קודם כל הכל היה חופשי". סבתא רבתא התחילה לערוך השוואה בין המצב בארץ למצב שהיה שם: "פה לא הייתי רעבה ושם הייתי נורא רעבה. לא רק אני כולם היו רעבים שם ופה בכלל לא".

שאלתי אותה אם היא יכולה לספר לי בקצרה דברים שהיא זוכרת מאז שהם הגיעו לארץ?

היא אמרה :"מאז שעלינו לארץ היה לנו טוב. לסבא היתה עבודה, הייתי מאושרת תמיד. עכשיו אנחנו בפנסיה כבר 20 שנה ברוך השם. כל החיים חסכנו ועבדנו כדי שנוכל לחיות ולהתפרנס ולחיות חיים טובים." לא תמיד זה היה המצב סבתא זוכרת למשל שעל הקמת המדינה היא שמעה במקרה. לפני שעלתה לארץ היא הסתובבה ברומניה עם הבת הבכורה שלה וחיפשה לחם. הם הסתובבו רעבות בטמפרטורה של 30- מעלות .

שאלתי אותה אם היה להם קשה לעלות לארץ והאם היא ברחה לכאן ?

היא אמרה: " לא, לא ברחנו, סבא הצליח לקבל אישור עלייה דרך המפלגה הקומוניסטית ממש במקרה. הוא פשוט לא ויתר ואז יום אחד הוא הגיע ואמר שצריך לארוז מהר ועולים לארץ ישראל. לא היה הרבה מה לארוז באמת כי לא היה לנו רכוש. את כל הרכוש לקחו לנו הרומנים כשהגרמנים עלו לשלטון. ארגנו את המעט שהיה לנו והגענו לארץ ישראל, למחנה לקליטת עולים ברעננה.

ברומניה רק למי שהיתה תעודה שהוא למד מקצוע היתה לו עבודה. סבא רבא שלי היה סנדלר ברומניה ושהוא הגיע לארץ הוא לא מצא במקצוע זה עבודה. הוא היה מוכן לעבוד בכל דבר שיציעו לו אבל זה לא קרה כל כך מהר.

סבתא וסבא שלי זוכרים את היחס המשפיל שהם קיבלו מנציגי הסוכנות היהודית, סבא רבא שלי שאל אותם: "אם אין לכם עבודה לתת לנו למה אמרתם לנו לעלות לארץ ?" אז נציג הסוכנות אמר לו "אתה יכול לחזור לרומניה שלך שמה כבר יטפלו בך!"  – סבתא רבתא וסבא רבא החליטו שהם יותר לעולם לא יבקשו עזרה מהסוכנות היהודית.

סבא הכיר בחור ממרוקו בשם משה אברהם שגם הוא היה סנדלר והם יחד התחילו לחפש עבודה. הם שמעו שבירושלים יהיה קל יותר למצוא עבודה במקצוע שלהם, אז שתי המשפחות עלו לירושלים וגרו בחדר בשכונת בקעה בירושלים. (בינתיים נולדה גם סבתא שלי, אמא של אבא). סבא רבא והחבר שלו היו נוסעים כל יום לחפש עבודה במרכז העיר בירושלים, סבתא מספרת שעדיין לא היה להם כסף לכלום בשלב הזה:

" אמרתי לסבא שיבקש ממשה קצת כסף כי אין לנו כלום, והוא באמת פנה למשה שנתן לנו 10 לירות שזה היה אז המון כסף" סבא נשבע שהוא יחזיר למשה את הכסף.

יום אחד אמר משה לסבא רבא שהוא שמע שבאזור של הדתיים מחפשים סנדלר עם יכולות עבודה כמו שלו. סבא ידע להכין נעליים, לשחזר נעליים ולהכין עבודות ברמה גבוהה. בעל החנות שאל אותו אם יש לו כלים משלו וסבא ענה ש"כן" ולמחרת התחיל לעבוד. הוא עבד שם 20 שנה !!! והחזיר למשה את כל הכסף.

בינתיים סבתא רבתא וסבא רבא קיבלו פיצויים מהגרמנים (היה הסכם כזה של שילומים). בכל הכסף הזה סבא קנה חנות קטנה והתחיל לתקן נעליים. יום אחד נכנס אליו נשיא המדינה. הבית של נשיא המדינה – משכן הנשיא לא היה רחוק מהחנותשל סבא רבא. הנשיא שאל את סבא  אם הוא יכול להכין לו נעליים. סבא כמובן הכין ואז התחילו להגיע אליו כל מיני אנשים החשובים. הוא היה הסנדלר הרשמי של נשיאי ישראל, חברי כנסת, אנשים מהאוניברסיטה בירושלים ופתאום היה להם כסף והם קנו את כל הדירה בשכונת בקעה.

סבא רבא נשאר חבר קרוב של משה עד שהוא נפטר והוא קורה לו "אח שלי משה". סבתא הייתה עסוקה בגידול הבנות (סבתא אלה ודודה שרה של אבא) ועזרה לסבא בחנות.

הזוית האישית

גוני בן ארי: אם לא הייתי מקשיבה לסבתא ומראיינת אותה לא הייתי יודעת על זה בכלל. היה לי כיף גדול לראיין את סבתא.