מאגר סיפורי מורשת

בתחילת ההתכנית, נזכרתי שסבתי סיפרה לי פעם על כך שכשהייתה קטנה פינו את כל ילדי הקיבוץ, אבל לא הבנתי למה, איך ומתי? סבתי עדנה אהרון סיפרה לי את הסיפור הבא:

הסיפור התרחש בתקופת מלחמת השחרור. נולדתי וחייתי בקיבוץ נגבה, באותה התקופה היינו 2 אחים: אני ואחי הקטן רמי, חיינו בבית הילדים שבקיבוץ. אמי, תיפקדה כמפקדת עמדת שמירה בקיבוץ ואבי פעל במחתרת. היה לו רישיון מטעם הממשלה ההולנדית לנוע בכל רחבי הארץ מה שלא היה לכולם. תפקידו היה מתקן מערכות חשמל לבריטים, אך הוא השתמש בתפקיד זה כמסווה, בכל ישוב שאליו הגיע העביר שיעורי נשק לתושבים וגם תיקן נשקים, הוא אף פעם לא היה בבית.

מכיוון שחיינו בבית הילדים, בכל יום בשעות אחה"צ כל הילדים התפזרו לבתיהם ואני ואחי הגענו הביתה וישבנו בחדר ההורים הריק, לשחק משחקים כדי להעביר את הזמן את הזמן עד שצריך לחזור לבית הילדים לשינה, אמא הייתה בעמדה ואבא כמו תמיד-עבד.

שעות אחה"צ היו מיוחדות עבוד הילדים מכיוון שכך הם פגשו את הוריהם לפני שיצאו לשמירות: כל חבר קיבוץ עבד עבודה רגילה במהלך היום (רפת, פרדס וכו') ובלילה כולם יצאו לשמירות מפני שהכפרים הערביים בסביבה התקיפו אותנו, בייחוד משטרת עיראק סודן שהיה מבצר קרוב אלינו אלינו.

מכיוון שהייתה סכנה שהכדורים יפגעו בחדרי החברים בקיבוץ בלילה, ליד כל דלת נבנתה חומת בלוקים שמטרתה לעצור את הכדור מלהיכנס לחדר במידה ויגיע. כל הקיבוץ היה חרוש תעלות על מנת להפוך את ההגעה ממקום למקום בטוחה.

כל יום בשעה שבע וחצי בערב אני ואחי רמי, חצינו בתעלות את הקיבוץ מצד לצד ולעיתים תחת אש, לא פחדנו כלל, חשבנו שזה דבר שגרתי ופשוט הלכנו, בלי לחשוב. הייתי רק בת 6, אחי היה בן 3, היינו ילדים קטנים. הבריטים עזבו את הארץ, נתנו את כל השטחים אותם כבשו ואת כל התחמושת לערבים והמצב החמיר. גם במהלך היום התקיפו אותנו והיינו מתכופפים מתחת לשולחנות בבית הספר.

יום אחד, באסיפת הקיבוץ החליטו שיש לפנות את הילדים מן הקיבוץ כי היה מסוכן מדיי. העירו אותנו באמצע הלילה, אמרו לנו שנצא לטיול ארוך ושצריך להיות בשקט, לקחנו את הספרים והצבעים שלנו ויצאנו בשקט מופתי לרכב המשוריין. שררה דממה, לא יכולנו לשיר כפי שהיינו רגילים. הדרך הייתה ארוכה, הסתמנה כמעט כבלתי נגמרת, הנסיעה הייתה מסוכנת מאוד ועברנו בין כפרים ערביים עוינים.

לבסוף הגענו לקיבוץ גבעת ברנר, אך גם שם היה מסוכן מדיי ועברנו לבית ספר בהרצליה, שם לא היה מקום מוסדר לישון, לאכול או לקיים חיים. לאחר מכן הוחלט שנעבור לנס ציונה כי שם מצאו שטח ארמון ערבי ישן שבו יכולנו לגור, חברי הקיבוץ בנו שם צריפים ושם השתכנו סופית. כיוון שהורינו לא היו איתנו צוותנו לחברים של הורינו שגרו שם.

לאחר מספר חודשים בנס ציונה, קוראים לי ולאחי לחדר מסוים ופתאום אומרים לנו שאמנו שם, לא האמנו, לא ראינו אותה כל כך הרבה זמן ומאוד התגעגענו. חיינו עם אמנו עוד מספר חודשים בנס ציונה ואז התחילו לבנות את הקיבוץ מחדש.

לבסוף חזרנו לגור בקיבוץ נגבה והחיים אט אט חזרו לעצמם.

שיקום קיבוץ נגבה בשנת 1949 על ידי חברי גרעיני הנח"ל ( ויקיפדיה)

הזוית האישית

הדר: מאוד נהנתי מחווית הכתיבה עם סבתי, היה מעניין ומיוחד לשמוע סיפורים מעברה ואת דרכי ההתמודדות שלה.

סבתא עדנה: אני חושבת, שיש להמשיך ולקיים תכנית זו למען הדורות הבאים על מנת שכל סיפורי המורשת החשובים לא ייעלמו מן העולם – שכפי שאמר יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל."