מאגר סיפורי מורשת

בשעות אחר הצהרים המאוחרות, הטיילת שעל נהר הדראבה בעיר אוסייק, ביוגוסלביה בסוף שנות ה -30 של המאה הקודמת, הייתה מקום מפגש וטיול משפחות אחרי יום העבודה ולפני ארוחת הערב. המשפחות טיילו בה הלוך ושוב במיטב בגדיהם, הגברים בחליפות ומגבעות והנשים בשמלות פרחוניות וכובעים תואמים. הילדים התרוצצו בחופשיות ולהורים ניתנה האפשרות לטיול שקט ולפגישת מכרים. הטיול בטיילת היה מנהג יומיומי למטרת איחוד כל המשפחה לאחר יום עבודה, זו הייתה שעת איכות ורגיעה. לפעמים, עצרו לשיחה עם מכרים מזדמנים או רק הרכינו ראש, לברכת שלום. הערב החל לרדת, הפנסים נדלקו והמשפחות החלו להתפזר אט אט לבתיהן.

לאחר המפגש המשפחתי בארוחת הערב, החלה הטיילת להתמלא בצעירי העיר, קבוצות קבוצות ישבו הבנות על ספסלים ופזלו לכיוון הבנים…

ערב אביבי אחד בשעה מאוחרת נראתה דמות גבר צעיר לבוש בקפידה, מגבעת על ראש, מטייל לאיטו, ראשו מורכן ונראה כשקוע במחשבות, הוא לא שם לב כי הוא מתקרב לספסל עליו ישבו שלוש בנות- חברות מבית הספר התיכון, בשנת הלימודים האחרונה, לפני בחינות הבגרות. הן הבחינו בצעיר יפה תואר, רזה, גבוה, שחור שיער ושפם, כבן 25, שהיה לבוש בחליפה כהה. הצעיר, חלף מולן הבחין בהן ברגע האחרון והספיק להרים את המגבעת לברכת שלום מנומסת, הוא הכיר את אחת הבנות, שהייתה אחותו הצעירה של חבר.

ברגע בו ראתה את פניו, לאחר שהרים את המגבעת לברכת שלום, פנתה אגי, לחברתה רוזה שישבה לידה ושאלה אותה מי הוא הבחור הזה. הוא לא היה בן גילן, ולא היה בחוג החברתי אליו הן השתייכו, והיא מעולם לא ראתה אותו קודם.

רוזה סיפרה לאגי, כי שמו של הצעיר הוא אשקו לבוניץ, בן למשפחת מהגרים מרוסיה. הוא בן 25 והגיע לאוסייק בגיל 9. הוא חי עם אימו בבית בפאתי העיר, לפני כחמישה חודשים נפטרה אחותו הגדולה בת ה- 26 ממחלת השחפת. אביו נפטר שנתיים קודם. אשקו עובד כמנהל חשבונות באחד מבתי המסחר לעצים שבעיר. הוא היה קשור מאד לאחותו, ומאז מותה הוא מנותק לגמרי מחבריו ומאורח חייו שלפני מותה. אשקו מטבעו, בחור שאוהב את החיים, ויודע לחיות אותם, הוא מקובל מאד על חבריו, נשים מעריצות אותו, הוא אוהב לבלות עד השעות הקטנות של הלילה ולמחרת לקום לעבודה. הוא התעמל בקבוצת האתלטיקה הקלה היהודית, שמטרתה להשתתף במכבייה בישראל בשנת 1932, אך ביטל את השתתפותו כדי להמשיך ולעזור בפרנסת משפחתו.

הסיפור נשמע לאגי מרתק, מעניין ושונה לחלוטין מחייה. היא הייתה הבת הבכורה, במשפחה בת שתי בנות, משפחה מבוססת כלכלית, גרה בבית גדול עם מטפלת וטבחית, בבת עינו של אביה, שהיה בעליו של בית מסחר לעצים, מוקפת במותרות, תופרת הייתה מגיעה לבית להלביש את בני המשפחה בצווי האופנה האחרונים. היא הייתה בחורה חכמה מאד ועצמאית, תלמידה מצטיינת בכיתתה. בחור צעיר, שחי בעולם שלא הכירה, מבוגר ממנה בשמונה שנים ובעל הופעה מרשימה – סקרן אותה מאד וכל רצונה היה להכירו במהירות האפשרית… היא קבעה מיד עם רוזה, כי יפגשו מחר בטיילת על הספסל, בתקווה שאשקו יעבור שם שוב, ורוזה תוכל לערוך היכרות ביניהם.

וכך היה, למחרת, בערך באותה שעה, ובאותה החזות, הופיע אשקו בטיילת, בעוברו ליד הבנות הוא הרים את המגבעת בתנועת "ערב טוב", רוזה פנתה לעברו ובקשה להציג בפניו את אגי, בחוסר רצון אך בנימוס הוא נעצר, הושיט את ידו הציג את עצמו ורצה להמשיך בדרכו. אך, זו לא הייתה תכניתה של אגי, והיא פתחה בשיחה, שיחה ראשונה זו נמשכה כחצי שעה, זמן מספיק כדי לעורר בו עניין. הוא נפרד משתי הבנות לשלום, והמשיך בדרכו. ולפתע, בהמשך הדרך, כל מחשבותיו נסובו סביב הבחורה שפגש, חוכמתה, יופייה, היא עוררה בו סקרנות ורצון לראותה שוב. ברבות השנים, יטען, כי התאהב במבט ראשון.

שמיני לדצמבר 1940, הקהילה היהודית באוסייק שביוגוסלביה, התכוננה לחתונה מפוארת.

אימי, הכלה, אגי (אגנזה) בת ה – 19, סיימה את לימודיה התיכוניים לפני כמספר חודשים. לחופה ליוותה את החתן, אבא שלי צבי (אשקו), אמו לאה לבוניץ לבית בקר, שהייתה עקרת בית. (אביו ישראל שהיה סוכן נוסע, נפטר כשנתיים קודם, ואחותו נחמה נפטרה כשנה קודם ממחלת השחפת.) את הכלה ליוו אביה סטפן שטרנברג, סוחר עצים, ואמה שרלוטה (שרי) שטרנברג לבית צייטנר ואחותה הקטנה של אגי, מריקה.

החתונה הייתה מפוארת, הכלה לבשה שמלה לבנה ארוכה עם שובל, השושבינות היו לבושות ברוב פאר, החתן בחליפת סמוקינג מהודרת, המקהלה שרה, העוגב ניגן, והרב קידש. הזוג היה יפה תואר, ומהתמונות, אפשר לראות את התקווה והביטחון לעתיד מופלא. לא היה בעולם כולו זוג מאושר ומאוהב מהם, כל דאגות העולם, המלחמה הקרבה, הסכנה ליהודים, כל אלו נשכחו ברגעים אלה.

חתונה זו, הייתה החתונה היהודית האחרונה שנערכה בעיר, בבית הכנסת ובהשתתפות קהל אורחים מכובד ומבוסס וכמעט ללא דאגות. חברים אשר עדיין חיים היום מוכנים בכל הזדמנות לדבר על חתונה זו שהייתה אחד האירועים שנחוגו ברוב פאר לפני בריחתם או הוצאתם להורג, של יהודי אוסייק. לאחר החתונה, עבר הזוג לדירה חדשה ומרוהטת אותה קיבלו במתנה מאבא סטפן.

באפריל 1941, כארבעה חודשים לאחר החתונה, נכבשה יוגוסלביה על ידי הגרמנים תוך תשעה ימים. ליהודי העיר היה קשה להאמין כי חבריהם הקרואטים , אשר לצידם חיו, עבדו, ובילו יחד בחברה, יהפכו לרודפיהם ורוצחיהם, חברים קרואטים הפכו לאוסטשים, והחלו עוד לפני שקיבלו הוראות מהגרמנים להוציא יהודים מהבתים, ולרכזם בפאתי העיר.

הקהילה הייתה חלוקה בדעותיה כיצד לנהוג, היו אנשים אשר לא היו מוכנים להאמין כי החבר או השכן הקרואטי ילשין או יעשה משהו להרע, אך המציאות הייתה שרובם נתלו ליד בית הכנסת או נשלחו למחנות ריכוז. רבים וטובים לא חזרו הביתה וביניהם סבי סטפן שטרנברג אשר נלקח לאושוויץ ונרצח שם. ובעלה וביתה של דודתי, נחמה אחות אבי שנפטרה קודם, גם הם נרצחו.

לעומת קבוצה זו, היו יהודים, שביניהם הורי וסבתי לאה, אשר הצטיידו תמורת תשלום ושוחד בניירות מזוייפים עם שמות נוצריים, ופנו לגבול האיטלקי. באותה תקופה האיטלקים נחשבו כי אינם רוצחים ביהודים הנמצאים באזור שליטתם.

ברבות הימים יספרו אגי ואשקו על המסע ההוא ברכבת, עם סבתא לאה שדיברה רק אידיש, והניירות המזויפים, ואיך הם תרגלו, במהלך הנסיעה ברכבת את שמותיהם החדשים עם הנתונים החדשים, ואיך סבתא לאה שכולם קראו לה אוממה לאה, לא הצליחה בשום אופן לזכור את הפרטים הללו מרוב מתח. בסופו של דבר הם הצליחו להגיע לאזור האיטלקי, אך שם נתפסו והועברו למחנה הריכוז ראב.

אני מגיעה לעולם

פרט חשוב "שכחתי לספר", פרט, שבימים כתיקונם היה מידע משמח שאין כמותו לכל זוג צעיר, ולמשפחה המורחבת שסביבו, אך באותם הימים, היה זה פרט שעננה שחורה הייתה תלויה מעליו – אימי, הייתה בחודשי הריון ראשונים. וכך, יצאתי לאוויר העולם בתאריך 6.1.1943 , במחנה ריכוז, שנקרא קראלייביצה, בשיאו של חורף קר ומושלג, בצריף חולים, בין חולי טיפוס ומחלות אחרות, ולצד אנשים שכבר גססו או נפטרו.

השם שניתן לי היה טטיאנה נחמה לבוניץ, למרבה הפלא שקלתי כארבעה ק"ג, ואימי, הניקה אותי, ועוד תינוק שנולד שלושה עשר יום אחרי, שלאימו לא היה חלב להניק אותו. התינוק הזה ואני היינו התינוקות היחידים במחנה. לתינוק הזה קוראים אלכס אפשטיין, והוא ידוע כ"אח החלב" שלי, שאהב מאוד, היה בקשר והקפיד לבקר את הורי לעיתים קרובות עד יומם האחרון.

אני לא אתאר את כל זוועות העולם שהתרחשו סביב בינקותי. היום, כסבתא, וככל שאני מתבגרת, אני לא מסוגלת להבין איך הביאו ילדים לעולם בתקופה כזו, איך הצליחו לגדל אותם, ואיך שמרו על שפיות. אבל גם אני וגם אחי לחלב נשארנו בחיים הקמנו משפחות ויש לנו נכדים.

בהיותי בת חמישה חודשים העבירו את כל המחנה למחנה אחר שנקרא "ראב", והיה על אי, באותה תקופה הורי, סבתי לאה ואני עוד היינו יחד. במחנה ראב התארגנה קבוצה של אנשים צעירים אשר הקימו גדוד של פרטיזנים, אבי ואימי היו ביניהם. ב 8.9.43 בהיותי בת תשעה חודשים, נכנעה איטליה לבעלות הברית, פרץ מרד במחנה, פירקו את השומרים מנשקם, הרגו את מפקד המחנה פרצו את השערים וברחו בסירות דייג לחוף. וכך, מתחילה תקופה אשר נמשכה עד לשחרור, לסוף המלחמה ולשובנו לאוסייק. אבי ואימי, הצטרפו לפרטיזנים ונלחמו עד לשחרור.

אוממה לאה ואני, נדדנו ביערות, באזורים של הפרטיזנים, ואכלנו והתקיימנו מכל הבא ליד, בכל אותה תקופה לא פגשנו את הורי. בהיותי בת שנתיים, בתום המלחמה, אוממה לאה ואני חזרנו לאוסייק ושם, חיכינו לשובם של הורי הלוחמים הפרטיזנים הביתה. וכך, בגיל שנתיים, יום בהיר אחד, חזרו הורי, שאותם לא הכרתי… אגי, אמא שלי שפיתתה אותי חזרה לזרועותיה עם שק מלא בדובדבנים, שהיו הפרי האהוב עלי…ולאט לאט עשינו היכרות מחודשת.

העלייה לארץ

עלינו לארץ בדצמבר 1948, אוממה לאה, הוריי ואחותי ורה שנולדה אחרי המלחמה. הצטרפו אליהם מאוחר יותר אחותה של אימי מריקה עם בעלה, וסבתא שריקה-שרלוטה, אמא של סבתא אגי. התיישבנו במושב קדרון. אוממה לאה חייתה אתנו עד סוף ימיה, היא גידלה אותנו, ושמרה עלינו בזמן שההורים יצאו לעבודה. היא נפטרה בשיבה טובה בגיל 93 וזכתה גם לנינים. בארץ השם טטיאנה הושמט, ואומץ השם נחמה על שם דודתי, אבל כולם קראו לי "ביבה" שזה הכינוי שלי עד היום אצל זקני המקום.

את כל הסיפורים על ההתיישבות שלנו, הילדות והנערות שלנו לצד שנותיה הראשונות של המדינה, הסיפור על החמור שלנו מישקו והפרות שלנו, הכלבה שלנו כושית, אוממה שהייתה הסבתא המיתולוגית הכי מגניבה במושב, שפיטמה אווזים כפי שלמדה בילדותה בכפר ברוסיה, כדי לחזק איתם אותנו, הילדים, את אוממה שהייתה מכבסת את הכביסה בפרימוס, ויום אחד הייתה צריכה להתרגל לחשמל בבית, מים זורמים ומכונת כביסה וכל משברי הקדמה… שאני לא יכולה לדמיין אפילו מה היא הייתה חושבת על העולם היום..על האזעקה במלחמת ששת הימים, ואוממה שמסרבת לרדת למקלט בטענה שאם היטלר לא לקח אותה אז גם נאצר לא יוכל… את כל הסיפורים עליה, על המשק, על ההרפתקאות שלנו מעשי השובבות שלנו, והילדות שלנו, ילדי העולים מהעולם הנורא שבאו ממנו, על מלחמות ישראל שחווינו כאן…כל אלה לסיפור אחר.

את הסיפור על אוממה לאה, שבזמן הפרעות ברוסיה חצתה נהר בחורף עם שני ילדיה הקטנים באישון לילה לפולין, אספר בהזדמנות אחרת.. גם על החור בלב שאתו נולדתי, ואימא שלי שאספה כסף והפכה את העולם, והסיעה אותי לניתוח נדיר בבוסטון בגיל 17, גם את הסיפור הזה אספר בהזדמנות אחרת.. אני חוזרת לאבא ואימא שלי, ולסיפור שלהם, על תלמידת יב' מבית עשירים, שסיימה בגרות והתחתנה,עם בחור מבית עני, ערב מלחמה"ע ה-2, הולידו תינוקת במחנה ריכוז, ברחו, והפכו ללוחמים פרטיזנים, איחדו את משפחתם וילדו עוד ילדה אחרי המלחמה, שעלו לארץ, שהקימו בית ומשפחה לתפארת, וזכו לנכדים ולנחת בחייהם.

מעולם לא ישבנו לדבר על התקופה ההיא, מלבד סיפורים בודדים שליקטתי מהקשבה למבוגרים, אני מעולם לא הבנתי איך מביאים ילדים לעולם כזה. רוב מה שכתבתי, הובא לידיעתי בעזרת חבריהם הטובים של הורי, שגדלו איתם, והיו איתם שם. הורי הלכו לעולמם מבלי לספר, והיה מה לספר כי הם היו גיבורים.

אמא שלי אגי נפטרה מהתקף לב בגיל 64. אבא שלי היפה והגיבור, שלא נשבר מתלאות וזוועות המלחמה וכל מה שעבר, ולא נשבר מלהגיע לארץ חדשה בשנות השלושים המאוחרות שלו ולהתחיל מאפס…את זה אבא שלי לא יכול היה לשאת, עם לכתה, משהו בו כבה, והגעגועים לאימי הכריעו אותו. הוא נפטר שלוש שנים אחריה, הם קבורים זה לצד זו במושב קדרון ואנחנו כולנו, גרים וחיים במשק שהם הקימו.

הזוית האישית

נחמה: ריפי יקר שלי, מאד נהניתי מהשיחות איתך, ומהעבודה המשותפת שלנו. נהניתי מהרצון והעניין שלך לשמוע סיפורים מעברי. אני מאחלת לך, שכשתשב עם הנכד שלך ותספר לו את הסיפור שלך, לא תשכח לכלול בו את הסיפור שלי, וכך, שרשרת המשפחה לא תתנתק והדורות הבאים יזכרו אותנו, מה עברנו ולאן הגענו. וגאוות המשפחה תמשך להרבה דורות. והדורות הבאים וכולם יזכרו אותנו באהבה ובגאווה. אוהבת אותך וגאה בך – ספתי.

ריף: מאוד נהניתי עם ספתי, אהבתי את המפגשים, את הסיפורים. אני חושב שהפרויקט הזה מאוד חשוב, ושכל מי שיקרא את הסיפור שלנו יהנה. אני מקווה מאוד שכשאגיע לזמן בו הנכדים שלי יהיו בתיכון אוכל להעביר ככה את הסיפור שלי ושל המשפחה שלי הלאה. ואני מאחל לי ולספתי שיהיו לנו עוד הרבה סיפורים ושעות של כיף ביחד.