מאגר סיפורי מורשת

העלייה לארץ:

עליתי עם הוריי ארצה ממרוקו בשנת 1953 בעליית הסוכנות היהודית בעת העלייה, הייתי בת 10.

יצאנו מהבית בעורמה, השארנו תבשיל על גז הבישול כדי שהשכנה לא תרגיש שאנחנו בורחים לפלסטין-לישראל.

תחנת המעבר הייתה קזבלנקה, שם  נשארנו ארבעה חודשים, לאחר מכן היינו בתחנת מעבר נוספת במרסיי שבצרפת במשך ארבעה חודשים נוספים.

ההתאקלמות בארץ:

הגיע הרגע והגענו לישראל, שיכנו אותנו בבית שאן. המקום היה שדה של קוצים, שם הוקמו אוהלים צבאיים, המיטות היו אלונקות כמו בצבא וכך גם השמיכות. עשינו שימוש בפרימוס לבישול, ובלילה היתה זו מנורה על נפט שהאירה. ממש כמו בפיקניק, הכל היה צבאי לא היה אוכל בשפע, כל ילד קיבל ביצה בשבוע והיה סוכר שחור, לחם שחור וכרטיסי מזון.

בית הספר  היה רחוק, בעיר, ודרש הליכה של כחצי שעה ברגל עד לבית הספר. יום אחד בדרכי לבית הספר, הופיע לפתע נחש צפע באמצע הדרך. הנחש התרומם ממש מולי, הייתי המומה, רק התבוננתי בו ולא זזתי, כל כך פחדתי, עמד מולי הוציא לשון אדומה והניע את ראשו מימין לשמאל. לאחר מכן הסתובב וחזר על עקבותיו ואני רצתי הביתה מבוהלת, אימי שאלה מה קרה סיפרתי את הסיפור בבכי והלכתי לישון. מרוב פחד, לא הלכתי לבית הספר.

עם עלות השחר היינו מקפלים את האוהל בצדדים. בסמוך היה נהר, בסמיכות לאוהלים שהוקמו כ- 5 דקות הליכה ברגל, וצעדנו לאורכו. היה מאוד חם ואהבתי להיכנס למים הנעימים, היו בנהר סרטנים מכל הסוגים בצבע כתום וגם בצבע שחור, יום אחד כשטבלתי במים, סרטן בצבע כתום תפס לי את הרגל עם שתי הזרועות, ואני בזריזות הוצאתי אותו בידי, לא כאב לי ולא הזיק לי.

כשהייתי בת 12 עברתי לקיבוץ רמת יוחנן, לא ידעתי היטב עברית, עשו לי בחינה בחשבון והייתי מצוינת. בגלל שפתרתי תרגילים בצרפתית העלו אותי כיתה אבל בעברית מצבי היה לא מזהיר, בלשון המעטה, המורה הייתה מסבירה ואני לא הבנתי כלום, הייתי ממש "מחממת" את הכיסא. עד גיל 18 הייתי בקיבוץ ולא רציתי להתגייס לצבא, כל החברים מהקיבוץ התגייסו לצבא.

ההיכרות עם בעלי:

אני ובעלי הכרנו בחתונה של בת דודתי רקדנו יחד, יצאנו במשך שלושה חודשים ואז החלטנו להתחתן. הוא היה בן 19 שנה, היינו שני ילדים. לאחר כשנה נולדה לנו בת, ובבית החולים אמרו לנו: מה זה שני ילדים עשו ילדה ?

הפרק בחיי בארה"ב:

היינו בני 40 כאשר החלטנו לנסות את מזלנו ולנסוע לארצות הברית. בארה"ב היינו 15 שנה משנת 1980 עד שנת 1995.  ביתי היחידה עליזה היום בת 54 התחתנה בגיל 20 אחרי הצבא. היא הייתה  איתנו בארצות הברית נולדו לה שלוש בנות: הגדולה שני השנייה עדי והשלישית מאי . שני סיימה לימודי תואר ראשון כרואת-חשבון והתחתנה, נולדו לה שתי בנות הנינות שלי, ליאור וטלי. עדי הנכדה השנייה היום בת 34, נכדה מבריקה אחרי שרותה הצבאי עבדה במוסד כעשר שנים ולמדה מנהל עסקים במכללה ובעלת תואר שני. בהיותה בת 30 הכירה בחור בן 25 והם החליטו להתחתן , אחרי כשנה נולדה להם בת שמה שיר. הנכדה השלישית מאי כי נקראה כך משום שנולדה ב-2 מאי, היא נכדה חכמה מאוד יש לה ציונים מעל הממוצע מאי, סיימה צבא בהיצטינות , עברה את הבחינה לאוניברסיטה והיא לומדת כימיה-ביולוגיה.

לימים בשנת 1995, החליט בעלי  לחזור לארץ בגלל משפחתו, הם השפיעו עליו והסיתו אותו לחזור לישראל נגד רצוני, לא רציתי לשוב  כי לא היה חסר לי דבר בארה"ב, בית יפיפה עם נהר, ברכת שחייה ונוף מכל כוון – מחדר שינה, מהמטבח, מהסלון, בפלורידה שבארצות הברית. לצערי, כשחזרנו לא הייתה שום משפחה שבאמת ציפתה לנו, אפילו שיחת טלפון לא טרחו לקיים כדי לשאול לשלומנו ולאחל חג שמח. רק אני תמיד נהגתי לטלפן ולשאול לשלומם, והיו  עוד טענות כי שכחנו את מספר הטלפון . לצערי, גם כשבעלי חלה, הם לא היו נחמדים אפילו אחרי עשר שנים של סבל עם המחלה אותו אני סעדתי, הם לא גילו דאגה ואכפתיות ולא טרחו לבקרו ולו פעם אחת, רק ששמעו שהוא ממש גוסס באו שבוע לפני מותו וביקרו אותו, פשוט עצוב ומאכזב . כיום כאלמנה, אני נוסעת ומבקרת את ביתי בארה"ב , ונמצאת על קו ארה"ב -ישראל בביקורי משפחה, מנסה ליהנות ממה שיש.

הזוית האישית

נהנו לעבוד ולשמוע על החוויות שרוז עברה בחיים אנו מאחלים לה המשך חיים נהדרים.