מאגר סיפורי מורשת

שרה נולדה בעיר קלוז' בטרנסילבניה (בין הונגריה לרומניה, לימים סופחה ע"י רומניה) בתאריך 4.1.1934, ומיד אחרי הלידה ההורים עברו לבוקרשט. שרה הייתה בת יחידה להוריה, פרידה ואיגנציו. הזיכרון שלה כבת יחידה, בזמן מלחמת העולם השנייה, שאחרי כמה שנים התברר לה שאמא שלה עברה הפלה. שרה זוכרת שהייתה הולכת לגן הילדים והייתה מתרשמת מפינת הבובות, והדבר עורר אצלה את הזיכרון שלא היו לה צעצועים בילדות, וההורים שלה לא היו משחקים איתה.

שרה הלכה לבית ספר והמורים של ביה"ס לימדו בעיקר בעברית, אך גם היה צריך ללמוד רומנית. כאשר שרה עלתה לארץ, היא גילתה שהיא יודעת את כל השירים ששרו אז: מעוז צור, שיר ליקינתון ("לילה לילה מסתכלת הלבנה…") ועוד. בבי"ס בבוקרשט, הם היו חוגגים את החגים היהודיים. בראש השנה, יום כיפור ופסח, הסיבה העיקרית שהיו הולכים לבית הכנסת לא הייתה להתפלל, אלא כדי לפגוש את האנשים. לפני כמה שנים, שרה עשתה טיול שורשים לרומניה, והיא ביקרה במקומות בהם היא גדלה, בכתובת של הבית של המשפחה, שם גרים כיום משפחה רומנית מקומית.

כאשר ביקרה שם עם שלושת ילדיה הגדולים, היא נזכרה כיצד המשטרה הגיעה אליהם הביתה וחיפשה את אבא שלה, כי הוא היה חבר במפלגה הקומוניסטית, ולמעשה הוא לא היה בבית כי הוא ידע שמחפשים אותו. מהבית שלה בילדותה בבוקרשט, המרחק מהבית לביה"ס היה 10 דקות הליכה. כאשר פרצה המלחמה, היא הייתה צריכה לענוד טלאי צהוב על בגדיה. את בית הספר הגדול והיפהפה בו למדה, הצבא החרים והשתלט עליו בגלל המלחמה, ואת בית הספר העבירו למקום אחר. שרה זוכרת את הכיתה החדשה שהייתה קטנה וצפופה לעומת בית הספר הגדול והיפהפה בו למדה, ושם התחילו ללמד בנוסף לשפות רומנית ועברית, היה צריך ללמוד גם גרמנית וצרפתית.

שרה זוכרת את בית הספר, היכן ישבה בדיוק, המורים היו עצבניים ואלימים. שרה אף זוכרת שבאחד מלימודי השפות, כנראה אחרי שאמרה משהו כאשר היה מאוד צפוף בזמן השיעור, היא קיבלה סטירת לחי מאחד המורים. הזיכרון הזה נשאר עד היום. בתקופה הזאת, שגם רדפו את אביה מצד הממשלה הרומנית והנאצים שרדפו אחרי היהודים, דווקא המלך הרומני קרול ניסה לשמור על היהודים אבל מצד שני הוא היה מחויב גם לגרמנים ולמשטר הנאצי שכבש גם את רומניה. הוצע לקהילה היהודית בעיר לעבור לטרנסניצריה, לא הכריחו בכוח, שם היה מחנה עבודה. בני משפחה של אמה של שרה נסעו לשם, וכאשר חזרו לאחר המלחמה, נודע כי אחד מהאחים נפטר שם בעקבות התנאים הירודים שהיו שם, בן משפחה אחר יצא מדעתו ופשוט השתגע, והאחר שחזר לא נשמר איתו הקשר בעקבות מצבו הרצוץ לאחר שהותו שם.

אמא של שרה ואחותה, היו מאוד קשורות, לא הסכימו בשום אופן לנסוע למחנה העבודה שהוצע להם. ומכיוון שעליהן היה לברוח ולהתחבא, הן שילמו הרבה כסף לכפריים בתמורה שיחביאו אותם בכפרים. הן ברחו מכפר לכפר, ואבא נשאר בעיר מכיוון שהוא היה חייב להישאר, לעבוד ולהביא פרנסה. שרה התחילה ללכת לתנועת השומר הצעיר בבוקרשט, מכיוון שהבן דוד שלה היה בהנהגה הארצית של השומר הצעיר ברומניה. שרה מספרת שהוא הפעיל את הפרוטקציות שהיו לו, בכדי להנפיק למשפחה סרטיפיקטים (תעודות מעבר), בכדי לצאת מרומניה.

העלייה מבוקרשט לישראל

בגיל 14 חגגו לשרה  את יום ההולדת על האנייה בדרך לארץ. בתחילה לקחו אותם מבוקרשט לעיר נמל בבולגריה, ורנה. שם הם עלו על רפסודה פתוחה לגמרי, כ-1000 איש עלו ביחד, היה קור אימים ורוח, וכל זה בכדי להגיע אל האנייה בלב הים. שרה בכתה שם בפעם הראשונה מכיוון שרצתה לחזור חזרה לבוקרשט. לאחר כמה שעות, הם הגיעו מהים השחור אל הים התיכון, שרה מספרת שאלה היו שעות מייגעות וארוכות. כאשר התקרבו אל פלסטינה, ועגנו בנמל חיפה, הבריטים הגיעו וסובבו את האנייה אל קפריסין. מפקד האנייה היה חבר קיבוץ מעגן מיכאל.

בהגיעם לקפריסין, זרקו להם את כל הציוד, שרה מספרת על ארנק קטן ויפה שהיה לה והם לקחו לה וזרקו אותו בנוסף לכל הציוד של כל 5000 האנשים שהיו על האנייה. באנייה, היו 5 קומות של דרגשים, וכך אנשים שכבו והלכו לישון. ב-18 לאוגוסט 1948 שחררו אותם ממחנות המעצר בקפריסין בחזרה אל ארץ ישראל.

כאשר שרה הגיע לארץ, היא נשלחה למחנה עולים ברעננה, היא הייתה היכן שהיום נמצא בית לוינשטיין בעיר. היא הייתה שם כחודש, במחנה העולים, ואז הגיע קבוצה גדולה של נערים יתומים שעברו את מחנות הריכוז בהונגריה, באושוויץ ועוד במקומות. חיברו את שרה אל קבוצת הנערים, לאחר ששהו באיטליה בזמן סיום המלחמה, ומשם הביאו את חבורת הנערים אל קיבוץ מזרע, המקום בו שרה בנתה את חייה ואת משפחתה, ובו היא מתגוררת עד עצם היום הזה.

הזוית האישית

שיר ארזי: זו הייתה לי חוויה מרתקת לצד שרה. המפגשים איתה היו מאוד נעימים. שמחתי מאוד ללוות אותה, לעזור לה במחשב, ולהיות אוזן קשבת לסיפורי הילדות שלה במהלך כל השנה.