מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של שמשון וילנר

באחד הימים ביקש ממני נכדי הבכור, אורי, להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. שאלתי "במה מדובר"? ההסבר השאיר אותי בספק. "התכנית לא מתאימה לי" השבתי. נכדי פנה אלי שנית ואמר " סבא זה יעזור לקשר ולידע המשפחתי לפחות תתחיל ותבדוק". השתכנעתי והצטרפתי לתכנית והנה סיפורי:

נולדתי בחודש יולי בשנת 1948 בתל אביב, בעיצומה של מלחמת העצמאות. הורי קראו לי שמשון ע"ש אחיו של אבי שנהרג בעת הפריצה לכלא עכו. להמחשת התקופה אציין כי במהלך טקס ברית המילה שלי הופצצה ת"א ע"י מטוסים מצריים, האורחים נאלצו להימלט למקלט, אך המוהל סיים את עבודתו!!!  אני הבן הקטן במשפחה לאח בכור זאביק (ז"ל) שנולד בשנת 1941 ונפל בעת שירותו בשנת 1976 ולאחות רותי שנולדה בשנת 1946.

 

 

ילדותי –  1966 – 1952

בהיותי בגיל שלוש עברנו לגור בשיכון "סלע" בצפון ת"א. שיכון "סלע " נמצא על גדות נחל הירקון בסוף רחוב אבן גבירול. שם גדלתי והעברתי את ילדותי ונעורי. האזור היה בנוי משיכונים שנבנו ע"י ארגונים  שונים כמו : פועלי הנמל, ההסתדרות, חברי – "הבימה", התזמורת הפילהרמונית, הסתדרות המורים, אגודת הסופרים, הפועל המזרחי, מפ"ם, מפא"י, "רסקו" ו"סלע"/חירות.

כילדים הלכנו יחד לבית הספר "יהודה המכבי". עד כיתה ד' למדתי במשמרת שנייה בצריף שבנו בחצר בית ספר. שחזרנו מבית הספר היינו חייבים להיות בבית בין השעות 14:00 ל-16:00. שקט מוחלט בכל השכונה. אסור להרעיש, מכינים שיעורים ומשחקים בבית.

בתקופתי לא היה טלוויזיה, מחשב, אינטרנט, טלפון סלולרי, רדיו רק בחיבור לחשמל (טרנזיסטור הופיע אחר כך). טלפון קווי בבתים בודדים – המתנה בתור עד שבע שנים ומכוניות… רק לבודדים. לכן כאשר "ירדנו למטה" אחרי שעה ארבע לשחק משחקי כדור או משחקי חברה שיחקנו ב"קבוצות" וב"חבורות". הפעילות התקיימה בשכונה, גלשה לחורשות הירקון ולשכונות קרובות.

לדוגמה: משחקי כדור – כדורגל, כדורסל, מחניים ,סטנגה, פינות, עמודים, דודס והקפות. תופסת – משחקים שונים ומשונים, מחבואים , אש לילה, קלאס, גוגואים  (חרצני מישמיש), עיגולים(ממכסים של קופסאות סיגריות), ג'ולות – מור ומור עגול שמותיהם: "ראסיות", "פושטיות", "ברומביליות", "פרפריות" ו"גזוזיות". קיימנו גם ליגת כדורגל ו"מלחמות" נגד קבוצות משכונות באזור. "המגרש המרכזי" לכדורגל היה במרווח בין הבנינים משני צידי רחוב אבן גבירול בקטע מרחוב יהודה המכבי עד הירקון. בקטע זה לא היה כביש המשך וגשר לכיוון "שדה דב" הצפון החדש הכביש נסלל והגשר נבנה רק בסוף שנות השישים.

בהיותי חובב ספורט הלכתי לצפות במשחקי כדורסל בימי שישי בלילה במגרש "הפועל ת"א" באושיסקין או במגרש "מכבי ת"א". ובשבתות לצפות במשחקי כדורגל במגרש "המכביה" (מתחם נמל ת"א כיום) או במגרש "באסה"(בלומפילד כיום). הייתי "חולה" על כדורגל: מגיל 6 הצטרפתי לשכנים שלקחו אותי למשחקי בית"ר ת"א ברחבי הארץ. בבר המצווה  לאחר העלייה לתורה הסתלקתי למגרש "המכביה" לראות משחק כדורגל חשוב בעיני.

בקיץ הלכנו הרבה לים לחוף "שרתון" (כיום חוף "מציצים") ולשפך הירקון סמוך לתחנת הכוח "רידינג". בתיכון למדתי בעירוני ד' ובגימנסיה הומנית, סיימתי את לימודי ביולי 1966.

בתנועת הנוער הייתי בהתחלה בבית"ר ולאחר מכן בצופים בשבט "החורש". בצופים קיימנו פעולות בימי שלישי ושבת ומפגש בשישי בלילה. בחופשים יצאנו לטיולים ולמחנה "ג'ימבורי". כבוגרים בצופים הדרכנו שכבה צעירה, עשינו קורסי הדרכה ויצאנו למחנות עבודה בקיבוצים. את כל הפעילויות עשינו ברגל או באופניים. ברגל הלכנו לעיתים מספר ק"מ ביום ובאופניים לעיתים רכבנו עשרות ק"מ ביום.

בשירות צבאי – 1971 – 1967

בפברואר 1967 התגייסתי לצה"ל, כפי שתכננתי התנדבתי לצנחנים. לאחר גיבוש התקבלתי לגדוד – 202 של חטיבה – 35. מסלול ההכשרה בוצע במחנה הגדוד ב"בית ליד" המסלול כלל: טירונות, אימון מתקדם ,קורס מכי"ם וערך 14 חודשים. לקראת סיום הטירונות הוכרזה "כוננות ההמתנה" כלומר: הערכות צה"ל לאיומי שליט מצרים ג'מאל עבד אל נאצר לסגור את המעבר הימי במצרי טיראן ולפלוש לישראל מסיני.

בטירונות

מיד לקחו אותנו ,הטירונים, לקורס צניחה מזורז. 12 ימי אימון ו – 5 צניחות גם במטוסי "דקוטה" שהוחזרו לכשירות מבצעית. במצב שיגרה הקורס ערך 21 יום ובוצעו 7 צניחות ממטוסי "נורד". בסיומו ענדו לי כנפי צניחה עם רקע כחול. מבחינתי הקורס היה במקומו מפני שצורפתי למסגרת מחלקתית שסופחה לגדוד חיילי מילואים שתוכנן לצנוח צניחה קרבית בשארם א-שיח. לצערנו הצניחה לא יצאה לפועל. שהיינו באויר  3.5 שעות מחוברים למצנחים וחגורים בציוד קרבי מוכנים ללחימה, אולם נחתנו בשארם, משם על גבי ג'יפים לא-טור.

הסיבה לביטול הצניחה הייתה מאוד מצחיקה, חיל הים הגיע לשארם לפני הכוח האווירי ודיווח למטכ"ל על מנוסת הצבא המצרי ועל כך ששארם נקייה מחיילים.  מאוד התאכזבנו כי רצינו להחליף את הרקע הכחול בכנפי הצניחה לרקע אדום. חיילי המילואים היו מרוצים מאוד מהנחיתה, רובם היו בעלי רקע אדום מהצניחה במיתלה. לאחר השהייה בשארם חזרנו לפלוגה לביצוע תעסוקה מבצעית בעזה ובסביבתה .הפעילות הייתה אינטנסיבית אבל שקטה. התושבים בזמנו קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ובסבר פנים.

אפיזודה מהתעסוקה – באחד הסיורים נשאלתי ע"י מקומי "כמה יהודים מתגוררים בישראל" השבתי 4 מיליון. אז הוא אמר "איך זה יכול להיות? רק אתמול בשבת בשוק בעזה היו 3 מיליון". אמירה מאפיינת את הפנטזיות של המקומיים ואת המציאות של התנפלות הישראלים על השווקים.

מתתכוננים לצניחה

לפני סיום קורס מכי"ם, מרץ 1968, השתתפנו במבצע "כראמה" כלומר: תקיפה נרחבת של כוחות שיריון, צנחנים וחיל האוויר על מפקדת הפת"ח בעיירה כראמה במטרה לגרש את המחבלים מהאזור, למגר את פעולות הטרור, להפסיק את הצורך לבצע "מרדפים" אחר חדירת מחבלים לבקעת הירדן. הפלוגה השתייכה לכוח שפרץ דרך גשר "דמיה" ותפסה את מוצבי הצבא הירדני לאורך הציר המוביל לרבת עמון.

בפעולה

מנקים את הנשק

בפעולה

בפעולה זו נפצעתי ברגל ימין. כתוצאה מפציעה זו אושפזתי חודשיים בבית חולים "הדסה עין כרם". לאחר מכן הייתי בשיקום כחודשיים בבית ההבראה הצבאי "בית – קיי" בנהריה. צה"ל קבע כי הפרופיל הרפואי שלי לאחר הפציעה יהיה 24, כלומר משוחרר מצה"ל. לא השלמתי עם קביעה זו.

פניתי למפקד בית הבראה להתייעץ כיצד להעלות את הפרופיל. הסברתי לו שלפני הפציעה קבלתי זימון לקורס קצינים ואני מאוד רוצה להצטרף לקורס. המפקד חכך בדעתו והשיב: "הדרך היחידה היא להתעלם מהפרופיל הרפואי והשחרור ולעקוף את המערכת" כיצד עושים זאת? שאלתי ,הוא השיב "תגיע לשלישות גדוד 202 , תבקש את התיק האישי, את הזימון שלך לקורס, את לוח הזמנים החטיבתי לקורס הקרוב ותתייצב בשלישות חטיבה 35, וכך היה. הצטרפתי לבה"ד 1 וסיימתי את קורס הקצינים בדצמבר 1968. לאחר הקורס השתתפתי בהשלמה חיילית של הצנחנים (קורס קומנדו) וקיבלתי רקע ירוק לכנפי הצניחה.

בהמשך שרתתי כמדריך צוערים בבית הספר לקצינים וכקצין בחטיבה 35. בתקופה זו השתתפתי בפעולות הבאות: חדירות לשטח ירדן שכללו שהייה ממושכת בשטח, לחימה בתעלת סואץ בתקופת "מלחמת ההתשה", חטיפת הרדאר המצרי מבצע "תרנגול 53" בדצמבר 69, וכיבוש האי שדואן מבצע "רודוס" בינואר 70.

בבית חולים "הדסה" עם הרמטכ"ל

השתחררתי לאחר 4 שנות שירות בפברואר 1971. אורך השירות בעת גיוסי היה שנתיים וחודשיים, לאחר "ששת הימים" הוארך השירות לשנתיים וחצי ,בתקופת "ההתשה" הוארך השירות לשלוש שנים. שנה נוספת שרתתי בקבע.

באזרחות משנת 1971

הצטרפתי למשרד הביטחון בתפקיד מנהלי באגף הבינוי והנכסים. אמנם התפטרתי לאחר שנה וחצי במשרד אבל זכיתי להכיר חיילת מקסימה ששרתה בחדר סמוך. מיד שהצטרפה למשרד נדלקתי ובהמשך לחיזוריי ועשיית עיניים מצידה התחלנו "לצאת" ולבלות יחדיו.

בחודש ספטמבר 1974 ה"חיילת" מירה הייתה לאשתי. התחלנו את חיינו המשותפים, הטובים, מלאי חוויות ומאושרים. תחילה בדירה בנתניה ומשם לאילת. לאחר שבע שנים באילת עברנו להתגורר בדירתנו ברעננה בה מגוריי עד היום.

החיילת מירה

מירה

בננו הבכור ניר נולד בתל אביב ביוני 1976, בננו השני זאביק נולד באילת במאי 1978 ובתנו ענבל נולדה באילת בינואר 1983.

ניר זאביק וענבל

בפברואר 1973, הצטרפתי לחברה לעמילות מכס בבעלות אביו של חבר טוב מהצבא, במטרה להיות בהמשך שותפים בחברה. רצה הגורל ובאוקטובר אותה שנה פרצה מלחמת יום הכיפורים. חברי נהרג בקרב "החווה הסינית". אני הייתי במילואים שבעה חודשים ובתקופה זו מכר האב את החברה לחברת "כלל". בשובי מהמילואים המשכתי לעבוד בחברה החדשה עד יוני 1977. במועד זה נעניתי לפניית משרד הביטחון לשוב לעבודה במשרה באילת, לפיכך העתקנו את מגורינו לאילת.

באילת הייתי אחראי מטעם משרד הביטחון על ניהול ואחזקת דירות השירות למשרתי הקבע באילת, שארם א – שייך ומצפה רמון וכן על מתן שירות למשפחות צה"ל. העבודה הייתה אינטנסיבית ומעניינת ובקשר מגוון עם קבלנים, גופים ציבוריים ואוכלוסיית משרתי הקבע. הנהיגה במסגרת העבודה הייתה מאתגרת, לשארם 500 ק"מ ביום בדרך מפותלת, למצפה רמון 300 ק"מ בדרך משובשת.

גרנו בדירת שירות, התחברנו לעיר, לאנשים, לים, לנופים ולמרחבים. מירה עבדה כמורה, החיים המשפחתיים היו נפלאים. החום באילת השפיע על אורח החיים. בדירות הקירור היה באמצעות "מצנן אוויר מדברי". זהו מתקן בו מפוח שמכניס אוויר קר לדירה, דרך תעלות המותקנות בדירה, במתקן תריס ובתוכו קש רטוב ממים שמזרימים עליו. מחוץ לבית חמסין, אי אפשר להסתובב  משעות הצהריים עד הערב. ולפיכך לא נשארים בדירה אלא יורדים לים מהצהריים עד הלילה. בחוף מבלים במשחקים, בשחייה, בפטפוט ובאכילה.

ברכבים של אותם ימים לא היה מזגן, נסיעה בצהריים סיוט. צריך להחליט מה עדיף? לפתוח חלונות ולקבל רוח בלתי נסבלת? או לסגור חלונות ולהיחנק!! לצפון עולים בנסיעה רצופה בשעות שהילדים יוכלו לישון בזמן הנסיעה או בטיסה. יתרון באילת ייבוש הכביסה על חבלים בכל חודשי השנה. לדוגמה בזמנו השתמשנו בחיתולים, לפני סיום התליה ניתן היה להוריד מהחבל את החיתולים שנתלו בתחילה.

בשנת 1984 קבלתי תפקיד במשרד הביטחון בת"א, עקב כך עברנו לדירתנו ברעננה. הילדים השתלבו בבתי ספר ובגנים ומירה כמורה בבית ספר "דקל". מירה השלימה תואר והייתה מורה לחינוך מיוחד.

בשנת 1987 התמניתי לקמ"ט משרד הביטחון במנהל האזרחי ליהודה ושומרון וחבל עזה. וראש היחידה ליש"ע במשהב"ט. המשרד הראשי היה במפקדת המנא"ז בבית אל, משרד נוסף היה ב"קריה"  בתל אביב. בתפקיד זה כיהנתי עד לפרישתי בשנת 2009 .

כקמ"ט משהב"ט כיהנתי בשנים משמעותיות ביותר בהן ידעה מדינת ישראל תקופות ביטחוניות רגישות וארועים שונים אשר עיצבו את עתיד המדינה. כמו: האינתיפאדה הראשונה, הסכמי אוסלו, אירועי גאות ושפל – האינתיפאדה השנייה, הקמת גדר הביטחון כפועל יוצא ממצב הביטחון ששרר בארץ וההינתקות מאזור חבל עזה וצפון השומרון.

פעילות היחידה בשטח התאפיינה בתחומים רבים אשר הושפעו מהמצב. תפקידנו היה : הסדרת המקרקעין בהתקשרויות חוזיות ובצווים למחנות  ומתקני צה"ל בשיגרה. וכן להיערכויות החדשות והמשתנות של המחנות והמתקנים כמתבקש מהשינויים בשטחים. כמו כן הרכשת תשתיות לאספקת חשמל, מים, כבישים וצירים עוקפים למחנות וליישובים. בנוסף תשלום דמי שימוש לבעלי קרקעות שאדמותיהם נתפסו לצרכים צבאיים וכן משא ומתן לתשלום פיצויים בגין נזקים אם נגרמו.

הפעילות בוצעה בשטח בדרכים קשות ומסוכנות, בנהיגה מבצעית, על פי הצורך עם מאבטחים. לעיתים עבדנו סביב השעון משעות הבוקר המוקדמות עד חצות. בנוסף לתפקידי, בשנים 2002 – 2005  ניהלתי את דירות משרד הביטחון בכל הארץ, כולל דירות לנכי אגף השיקום. בתקופה זו בצענו גם מכרזים למכירת דירות שתמורתם הועברה לפרוייקט ביטחוני. בשנות עבודתי במשרד הביטחון השלמתי תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת בר – אילן ותואר שני במדעי החברה באוניברסיטת חיפה.

כמשפחה אהבנו לטייל ולנפוש בכל רחבי הארץ, בשבתות, בחופשים ובכל הזדמנות. מסוף שנות השמונים גילנו את חו"ל, מירה נרתמה למשימת תכנון וארגון טיולים ליעדים שונים ומגוונים. טיילנו שנינו ביחד, עם חברים ועם הילדים. חוויות, הנאות ומראות אין סוף.

 

לצערי ולצער המשפחה, מירה חלתה בסרטן. היא נאבקה וסבלה, בשקט בלי בלאגן, בקלאסה. כמו שרק היא ידעה ובמשך 25 שנים. מירה התגברה על משברים, לא ויתרה, עמדה על שלה, עשתה וניסתה הכול. נלחמה עד הרגע האחרון כמו לוחמת אמיתית. ובין המשברים : הרגיעה, חייכה ואהבה את החיים. נצלה כל רגע לבלות, לראות עולם ולחיות. תיפקדה למופת ובאיכות חיים טובה. מירה נכנעה למחלה בחודש מרץ 2014, רעיה נהדרת 40 שנים אמא מופלאה לשלושת ילדיה וסבתא מהממת לשבעת נכדיה.

הילדים גדלו, התפתחו, פורחים וממשיכים בדרכם עם משפחתם.

ניר – בוגר "אורט שפירא", שרת בח"הן גבעתי, עורך דין (תואר שני במשפטים), יועמ"ש ב"רשות המים". נשוי לאירית בוגרת מזרח אסיה ומגדר באוניברסיטת תל אביב, עובדת ב"תע"ש" אם לארבעת ילדיהם: אורי, יעל, והתאומים איתי ויאיר.

ניר, אירית, אורי, יעל, איתי ויאיר

זאביק – בוגר "אוסטרובסקי", שרת בעורב גבעתי, בוגר מינהל עסקי באוניברסיטת באר שבע, עובד ב"בנק הפועלים". נשוי לשלי  בעלת תואר שני בכלכלה עובדת  ב"בנק לאומי" אם לארבעת בנותיהן: זוהר, ליאל, רעות וזיו.

זאביק, שלי, זוהר, ליאל, רעות וזיו

ענבל – בוגרת "אוסטרובסקי", שרתה כמדריכת לוחמים בחיל הנדסה, עורכת דין (תואר שני במשפטים) פרקליטה בפרקליטות מחוז ירושלים. נשואה למיכאל בוגר הנדסה בטכניון, מהנדס ב"מיקרוסופט"

ענבל ומיכאל

אבי יוסף וילנר

אבי יוסף, הבכור בין שבעת ילדיהם של צבי ולאה, נולד ב־23 באוגוסט 1913 בעיירה סנדישוב שבגליציה, פולין . אביו היה אדם חרדי שעסק במסחר  ובעסקנות ציבורית. אבי קיבל חינוך תורני למד ב"חדר" ובבית ספר. בגיל 16 הצטרף לבית"ר והיה פעיל בתנועה הלאומית בפולין. בשנת 1933 עלה לארץ ישראל, באופן עצמאי ללא הסכמת הוריו.

הוריו וחמשת אחיו נשארו בפולין  ונרצחו בשואה על ידי הנאצים. ההורים נורו ונקברו בקבר אחים ביחד עם הילדים והמבוגרים מהאזור שרוכזו בעיירה סנדישוב . ארבע אחיותיו ואחיו נשלחו למחנה ההשמדה "בלז'ץ ", ימח שמו וזכרו, והושמדו במחנה.

בהגיעו לארץ הצטרף לפלוגת בית"ר בחדרה. משם עבר לתל אביב, והמשיך את פעילותו בבית"ר. כן הצטרף להסתדרות העובדים הלאומית והיה מראשוני חבריה. בשנת 1934 התגייס להגנה הלאומית. עם פרוץ מאורעות תרצ"ו נשלח לשמירה ברשפון. בשעת הפילוג בהגנה הלאומית הצטרף לאצ"ל. בשנת 1938, כאשר שימש אחראי על השמירה מטעם בית"ר באזור נס־ציונה, נפצע בקרב  בין השומרים העבריים אשר שמרו על הפרדסים בקוביבה (כפר גבירול)ובין כנופיית פורעים ערבים מזויינים. בנס־ ציונה מילא גם תפקיד של מפקד קן בית"ר. באוגוסט 1938 נעצר בידי המשטרה הבריטית באשמת הטלת פצצה ביפו, אך שוחרר כעבור חודשיים מחוסר ראיות. אבי הצליח להשיג לאחד מאחיו , שמשון, סרטיפיקט (אישור עלייה)  לארץ ישראל. שמשון הגיע בשנת 1938 אולם בשנת 1947 נהרג בפריצה לכלא עכו.

בעת הפילוג באצ"ל בשנת 1940, הצטרף אבי למחתרת "לוחמי חירות ישראל" והיה מפעילי מחתרת לח"י עד קום המדינה. כינויו במחתרת היה "שרוני". במסגרת תפקידיו בלח"י, פעל להשגת כספים ומימון, נשק ואמצעי לחימה,  דירות מסתור ומקלט לחברים מבוקשים ופצועים, מקומות לאחסון נשק, תחמושת ולפעילות ארגונית, דאג להשגת כלי רכב למבצעים ופעל רבות להשגת מקומות עבודה לחברי מחתרת לח"י.

את כל האמור השיג לטובת המחתרת חדור אמונה בצדקת הדרך, בסבלנות ובכושר שכנוע יוצא דופן. לאחר קום המדינה, בעקבות ההתנקשות ברוזן השוודי פולקה ברנדוט, נאסר בידי שרות הביטחון, יחד עם ראשי לח"י ורבים מחבריו, אבי ישב במעצר כחצי שנה, בכלא יפו, בכלא עכו ובכלא ג'למה. בחיים האזרחיים עבד אבי במינהל ההנדסה בעיריית תל אביב משנת 1939 ועד שנת 1976.

קורות הוריו, אחיו והעם היהודי בשואה השפיעו על דרכו, מחשבותיו והתנהגותו .צלקת נוצרה בליבו, כמעט לא דיבר ולא סיפר על משפחתו ונעוריו בפולין ועל מה שעברו. כששאלתי אותו על פעילותו במחתרת לא הרחיב, וענה לי "מה שחשוב זה מה שיהיה ולא מה שהיה". התנהג כאילו תקופת המחתרת נמשכת. היה מאוד חשאי. הבנתי שזהו דור של מעשים לא של דיבורים.  הסיפורים הבודדים שאני יודע הינם מתוך סיפורי חברים.  לדוגמה שני סיפורים:

1.לאחר פעולה שביצע לח"י נגד אינטליג'נס  (הבולשת) ,הבריטים הכריזו על עוצר, הזרימו כוחות והחלו בחיפושים מבית לבית. אבי ביחד עם שניים מהלוחמים נסוגו לבית מסתור. כאשר החיילים הקיפו את הבניין ועברו מדירה לדירה אבי התחפש לאישה. בדמותו החדשה פתח את הדלת לחיילים המחפשים אשר השתכנעו מדמותו החדשה כאישה והסתלקו להם מבלי לערוך חיפוש בדירה וכך התחמקו כולם ממאסר.

2.המחתרת הצליחה לרכוש כמות נכרת של נשק באיטליה. התחמושת הוטענה על אנייה שהפליגה לנמל חיפה הנשק הוטמן בחביות גבס שנשלחו על שמו וכתובתו של אדם בשם אברמוביץ' כמובן שהשם כמו התכולה היה מזויף. ברור שיהיה קושי בהוצאת הסחורה בלי בקורת ובדיקת טיבה. אבל קודם כול יש בעיה בקבלת הגטפס (אישור הוצאה)מאחר ועל מקבל הסחורה לקבל אישור של פקיד משרד המסחר והתעשייה ופקיד חברת האניות בנמל. אבי התחזה למר אברמוביץ' והצהיר על קבלת מטען הגבס ממשפחתו באירופה את הכמות הבלתי סבירה נימק בקבלת מתנה שתסייעה  למחייתו בעתיד כל האמור לווה במסמכים מפוברקים וכך הצליח לשכנע ולהשיג את האישור להוצאת המטען מנמל חיפה.

דרכו במחתרת ובחייו האזרחיים הייתה בענווה ובצנעה, נשאר תמיד בצל ללא התבלטות אפילו אם ראה שאחרים זוכים לציונים לשבח בדברים שחלקו היה רב ביותר. כך שמעבר לתיאור כללי של תפקידיו, פעילותו ופעולותיו אינני יודע הרבה. כל חייו פעל לעזור לזולת, במתן בסתר, גיוס כספים לצרכים מיוחדים ולנזקקים הכול בשקט הכול למען הכלל. נהג להשתמש באמרות כנף כמו: להיות ישר – "האמת היא השקר הטוב ביותר"…. הליכה לרופא –  "מדוע ללכת? הרופאים אינם חולים?" …. אדם הלך לעולמו – "קם בבוקר מת" …. עושר – "אם היה לי מיליון ₪ … אז לא היה לי".

אישיותו ומזגו אפשרו לו לשמור על קשרי חברות וידידות ממושכים ועמוקים עם חברים מהמחתרת, מהעבודה, מההסתדרות ומהשכנים. בין חבריו נמנו המשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג) , יצחק שמיר (מיכאל) לימים ראש ממשלת ישראל, אשר כתב אליו "הטוב בידידים והיקר שבחברים שהיו לי אי פעם בחיי … ", גאולה כהן (ח"כ), פרופ' ישראל אלדד (שייב), ורבים נוספים.

נפטר ב־כ"ה בסיוון תשמ"ג (6.6.1983), נטמן בחלקת לח"י בחולון.

שרוני" בדמויות שונות"

כמפקד קן בית"ר

ליד סמל לח"י בכלא עכו

ליד תמונת אברהם שטרן "יאיר"

 

אמי דבורה וילנר ( לבית דרבקין)

אמי דבורה נולדה בנס ציונה ב-22.2.1921, בכורה בין ארבע בנות להורים שרה ואשר דרבקין שהיו חקלאים בנס ציונה. אביה צבי (סבי) נולד בוויטבסק-כיום בלרוס. אמה שרה נולדה בריגה- כיום לטביה. (בעבר מדינות אלו היו חלק מברית המועצות).הם נפגשו בריגה, התחתנו ועלו לארץ ישראל בשנת 1916, למושבה נס ציונה. כל משפחתם, אחים ואחיות, היגרו לארה"ב וחיים שם.

בשנת 1932 היתה המשפחה בין מקימי המושב בית-עובד שנבנה על גבעות הכורכר מערבית לנס ציונה. לכל משפחה היה בית קטן, חצר מסולעת באבני כורכר גדולות. רפת קטנה, לול וחלקת פרדס. זה היה למעשה משק עזר. המרכז היה במושבה נס ציונה בה נמצא בית הספר, קופת חולים, החנויות, מוסדות השלטון וכו'. התחבורה התנהלה אז באוטובוס פרטי שהיה למעשה משאית עם ספסלי עץ. אולם לעיתים קרובות הלכו ברגל בקיץ הלוהט או בשיטפונות של החורף. כך הלכה אמי לבית הספר בנס ציונה יום-יום. בגיל 14 הצטרפה אמי לתנועת מכבי הצעיר היתה פעילה בהדרכה וכספורטאית השתתפה במכביה בקבוצת כדורסל ובתחרויות האתלטיקה.

את אבי יוסף הכירה בשנת 1938 כאשר שימש מפקד קן בית"ר ואחראי על השמירה באזור נס ציונה. בשנת 1940 נישאו אבי ואמי.

בית הוריה היה "בית פתוח" לחברי המושב ולאורחים מהסביבה כדוגמת נוטרים, "החבורה", שהיום נקראים עולים חדשים, שהתגוררה "בצריף הארוך", שהיום נקרא מרכז קליטה וחברי פלוגת בית"ר שהגיעו לעזרה בשמירה בתקופת מאורעות   1939–1936. וכך הכירה את אבי.

"בבית הפתוח" עמד סיר גדול ובו תבשיל שהדיף ריחות "מטריפים" וכן פטיפון גדול עליו התנגנו תקליטים וכולם היו רוקדים, שרים ושמחים.

הורי עברו מספר מקומות מגורים מבית עובד לנס ציונה ומשם לחולון לשכונת ג'סי כהן ובהמשך לת"א לשכונת מכבי, לדירה ברחוב פינסקר ולבסוף לדירה בשיכון "סלע" ברחוב אבן גבירול בצפון ת"א על שפת הירקון. בכל מקום מגורים היווה בית המשפחה מרכז לפעילות של המחתרת.

אמי הצטרפה לשורות מחתרת לח"י בעקבות אבי, סייעה בפעילות הארגונית להשגת דירות מסתור, מקלטים לפצועים, אספקת מזון לחברים וכל שהתבקשה לעשות.

בשנת 1952 השתקעה משפחתי בשיכון "סלע" בצפון ת"א. הבית היה מקום מפגש קבוע לחברים יוצאי לח"י. אמי היתה שם דבר בארוחות החמין (צולנ'ט)  שאותו הכינה על גבי פח ובתוכו מנורת חימום / בישול שפועלת באמצעות נפט את הסיר כיסתה בשכבות של שמיכות לשמירת החום והחמין עמד והתבשל מיום חמישי בלילה עד שבת בצהריים ורק אז הוגש לסועדים (בדרך כלל כעשרים איש). ובנוסף הכינה אמי גפילטע פיש בטיבול חריף ורגל קרושה. בכל ערב שבת ובמרבית ארוחות שבת בצהרים, במשך עשרות שנים, סעד על שולחן ביתנו חבר לח"י ערירי שהיה מעין דוד נוסף. הארוחות כללו תמיד, גם באמצע השבוע, ארבע מנות – מנה ראשונה (סלטים / תבשילי ירקות/ ממולאים), מנה שנייה – מרקים, מנה שלישית – (בשרים/ תוספות שונות). מנה רביעית – קינוחים (קומפוט/ סלט פירות/ סלט גזר)

החל מגיל צעיר אמי עבדה במערכת הבנקאות. כנערה בנס ציונה וכבוגרת בת"א בבנק "אוצר- עממי" ובהמשך "בבנק הפועלים" לאחר יציאתה לפנסיה הסיטה את עיקר מרצה לפעילות התנדבותית ב"קשת", "יד לבנים", גימלאי עיריית ת"א ובעמותה להנצחת מורשת לח"י ובבית יאיר. והיתה גורם מרכזי בארגון ובביצוע פעולות בארגונים אלה. כל האמור בנוסף להיותה מגוייסת לעבודה בבנק הפועלים לסייעה באגף החשבות בבנק. נהגה להשתמש באמרות כנף כמו: להיות רגועים – "אין מה לדאוג מראש, אם יהיה אסון או משהו רע יודיעו לכם"….מחווה רומנטית – "אם מקבלים מתנה/ פרחים בהפתעה צריך להיות מודאגים. יתכן שזה פיצוי על דבר שהנותן עשה".

נפטרה בתאריך 6.3.1998. נטמנה בחלקת לח"י בחולון סמוך לאבי.

 

דודי שמשון וילנר

דודי שמשון נולד ב־13 בספטמבר 1918, ב־א' בתשרי תרע"ט בעיירה סנדישוב שבגליציה פולין, הרביעי בין שבעת ילדיהם של לאה וצבי.

בגיל שלוש נשלח ללמוד ב"חדר" ומגיל שש למד בבית ספר ממשלתי. בשעות הבוקר ובערבים המשיך ללמוד ב"חדר". בגיל ארבע עשרה נשלח ללמוד בישיבת "חכמי קרקוי" בעיר קרקוב. התגלה כנער כישרוני, מהיר תפיסה ויורד לעומקן של סוגיות מפולפלות. מנבאים לו עתיד מזהיר של תלמיד חכם המטפס במעלות התורה. שמשון השתוקק לצאת לארץ ישראל בעקבות אחיו יוסף (אבי) אולם לכך התנגדו הוריו נמרצות. דודי נלחם למימוש המטרה שהציב לעצמו וההורים נאלצו להסכים לעלייתו לארץ ישראל רק לאחר שהרעיב את עצמו תקופה ממושכת ונוצר חשש לחייו. במקביל קיבל סרטיפיקט, בעזרת אחיו (אבי), שהתחייב לדאוג לפרנסתו.

בשנת 1936, בטרם מלאו לו 18 שנה הוא עולה לא"י על מנת להמשיך בלימודיו בישיבה. עלם שעיניו יושבות עמוק בחוריהן ומעמיקות לבחון את העולם, מרכין ראשו על ספרים. בשל חוסר אמצעים הוא נאלץ לעבוד, אולם ממשיך לשנן מדי ערב דף גמרא, על שלו לא יוותר, כי אין מוותרים על אשר נראה בעינך כעיקר החיים. אתמול היה זה דף גמרא ומחר- מלחמה לחירות העם. המחסור והרעב טפלים הם ואילו האמונה – עיקר.

לאחר ששה חודשי לימוד בישיבה התחיל לעבוד כנגר אריזה בפרדסים והצטרף להסתדרות עובדים לאומית. בשנת 1938 הצטרף לשורות הארגון הצבאי הלאומי. בפרוץ מלחמת העולם השניה התגייס לצבא הבריטי, לפלוגת התובלה העברית 462.  הוא נשלח לשרת באירופה בעיקר בארץ המגף ובמצרים. וב־1.5.43 טורפדה האוניה "ארינפורה" שהובילה את חיילי פלוגתו של  מאלכסנדריה לאיטליה על־ ידי צוללת גרמנית. למעלה מ־140 חיילים טבעו. שמשון הצליח לקפוץ למים ולאחר שש שעות של מאבק בגלי הים נאסף על־ ידי צוללת יוונית שהביאה אותו בשלום למצרים.

בשנת 1943 בעת חופשת ההבראה בארץ מאירופה מגיעים עדים על המתרחש שם. הנאצים, הבריטים, המוסדות היהודיים- כולם מטשטשים את מלוא האמת המחרידה. אלה בזדון, אלה מתוך חשש, אלה בשל חוסר אמונה. ושמשון מצטרף לשורות "לח"י" והופך ללוחם "שמש". אחיו, מפעילי מחתרת "לח"י", הציע לו לסייע בחלוקת כרוזים בקרב החיילים היהודים בצבא הבריטי במצרים ובהשגת נשק. הוא מילא משימות אלו במסירות ובהצלחה רבה.

הניצחון הבריטי בא מלווה באסון היהודי. עכשיו מסייע הלוחם "שמש" להפיכת הנשק הבריטי לנשק עברי. רדוף, מתחמק מעיני הבריטים והסוכנות היהודית. משיג ומביא ארצה את משלוח הנשק הניכר הראשון למחתרת "לח"י". עתה ישתמשו ברובה, במקלע ובתחמושת משחררי המולדת והלאום.

השגת הנשק במצרים לא הייתה פשוטה, שמשון יודע שהגרמנים המובסים השאירו נשק רב באל- עלמיין. הוא יוצא לאסוף נשק שהמחתרת "לח"י" זקוקה לו. מסתובב בשדות ממוקשים ושב לבסיס עם שלל מכובד. אלה שהעניין אינו חלק. אנשי ה"הגנה ", עינם צרה בנשק שהביא אחד לא משלהם. הם נטפלים אליו, חוקרים ודורשים שהנשק ימסר לידיהם. במחנה משרתים גם חיילים מה"אצ"ל" שניצבים לצידו ושוללים מהאחראים של ה"הגנה" את הזכות לנשק שהביא שמשון. ושמשון עצמו, נשכב על הנשק והודיע כי רק אם יעברו על גופתו המתה יוכלו לקבל את הנשק. לבסוף הושגה פשרה. שמשון הורשה להבריח את הנשק ארצה בתנאי שחלק מן השלל ימסר ל"הגנה". שמשון הבטיח לעשות כן וקיים.

בשנת 1946 התפטר שמשון מהצבא הבריטי חזר ארצה ומיד הצטרף לשורות "לח"י". לא חלפו ימים רבים וב־17 ביוני 1946 השתתף בהתקפה על בתי המלאכה של השלטון הבריטי במפרץ חיפה. הלוחם "שמש" נהג במכונית המוליכה את האדם, הנשק וחומר ההרס. במכונית הוא פורץ את הכניסה לבתי המלאכה. בשעת הנסיגה הוקפו הלוחמים בטנקים בריטים "שמש" היה בין הנופלים בשבי.

ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה בוצעה ב-  17.6.46, במסגרת תנועת המרי העברי, ע"י 45 לוחמים אנשי ארגון לח"י. זו הייתה הפעולה הגדולה ביותר של לח"י נגד הבריטים. אבל היא הייתה גם הפעולה עם מספר הנופלים הרב ביותר. בפעולה זו נהרגו אחד עשר לוחמים. עשרים ושתיים לוחמים נאסרו, הועמדו לדין צבאי ונידונו למוות. אחר כך הומר עונשם למאסר עולם.

מטרת הפעולה הייתה לשבש את דרכי התחבורה של האימפריה בארץ ישראל. ההתקפה הסבה נזק כבד לבתי המלאכה של הרכבת. נהרסו מבנים, מכונות, קטרים וקרונות ההרס שיבש את שירות הרכבות הצבאיות והאזרחיות.

תמונות מבתי המלאכה

קרון פגוע.

 

קטר בבית המלאכה.

בית המלאכה המרכזי.

הכניסה לבתי המלאכה.

הפריצה לכלא עכו היא פעולה של אירגון האצ"ל ומטרתה לשחרר 90 אסירים יהודים חברי ארגוני המחתרות שהיו כלואים במבצר כלא עכו. ההתקפה על הכלא בוצעה בכוח של 34 לוחמים. בעת הנסיגה נהרגו 9 לוחמים מאצ"ל ולח"י ובהם מפקד המבצע ,שניים מהכוח התוקף וכן שישה מהאסירים הנמלטים. 13 לוחמים נתפסו (5 מהכוח התוקף ו-8 מהנמלטים ). 27 מאסירי האצ"ל ולח"י יצאו לחופשי. לפעולה הייתה השפעה חזקה מאוד על מורל הישוב העברי בא"י ועל המאבק למען קום המדינה. הפעולה פגעה קשות ביוקרת הבריטים בעולם ותרמה להחלטה של ועדת "אונסקופ", הוועדה המיוחדת של האו"ם לעניין א"י על סיום המנדט הבריטי בארץ, למרות מחיר הדמים הכבד תוארה הפעולה כ"פריצת בית הכלא הגדולה בהיסטוריה " וכמהלומה קשה ליוקרה הבריטית.

תמונות מפריצת כלא עכו

חיילים בריטים בודקים את החומה שנפרצה.

שער ברזל בכלא שנפרץ.

נידונים למוות בחדר הגרדום.

שמשון כ"מספר שלושה עשר"(הקוד שלו) בחליפת המכתבים החשאית עם כלואי עכו כתב לאבי ואמי לא התייחס כלל למצבו כאסיר שנידון למוות. רק התעניין בנעשה אצלם, בשלומם ובשלום בנם הקטן זאב. חזר והבטיח כי אינו חסר דבר, כי הכול אצלו בסדר גמור, ואף רמז לבל יבוא אבי לבקרו מחשש מפני עינם הרעה של הבריטים.

מפקד הצבא הבריטי המתיק את פסק הדין במאסר עולם. מכוון שכך, העסיקה מעתה את הלוחמים שבכלא בעיה אחת בלבד. כיצד להימלט אל החופש ולהמשיך במלחמת החירות. ואכן, עשרה חודשים ישב שמשון בבית הסוהר עד לפריצת חומות הכלא בידי חיילי ה"אצ"ל" ב־4 במאי 1947 (י"ד באייר תש"ז). הוא זכה להימנות עם האסירים פורצי כלא עכו. אך לא זכה להמשיך במלחמת החירות.

בשעת הנסיגה השתלט על מכונית ערבית שחסמה את דרכם של הבורחים. חיילים בריטיים שבדרך מקרה עבדו בכביש, פתחו עליהם באש, ושמשון נפצע פצעי מוות. "מספר שלוש עשרה" בחליפת המכתבים החשאית עד ליום הפריצה, הפך שוב למשך שעה אחת ללוחם "שמש" רק לשעה אחת ולאחריה – שמשון וילנר עלם עברי רם מצח, המתבוסס בדמיו.

שמשון הובא לקבורה בבית- העלמין בשבי ציון יחד עם לוחמי אצ"ל ולח"י שנפלו במבצע הפריצה.

במדי הצבא הבריטי באיטליה

הזוית האישית

באחד הימים ביקש ממני נכדי הבכור, אורי, להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. שאלתי "במה מדובר"? ההסבר השאיר אותי בספק. "התכנית לא מתאימה לי" השבתי. נכדי פנה אלי שנית ואמר " סבא זה יעזור לקשר ולידע המשפחתי לפחות תתחיל ותבדוק". השתכנעתי והצטרפתי לתכנית והנה סיפורי, תוצר המפגשים המשותפים שלנו.