מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי דורית (דורינה) בוארון, קוראים לי כך על שם סבתא. אני נולדתי במושב אלישמע, ישראל.

 

גרתי בדירת חדר וחצי, ובבית כיבסו ביד, בישלנו על פתיליה, הייתה מקלחת קטנה וחיממנו את המים בפתיליה. במקום בית כנסת היה צריף קטן ובו התפללו. להוריי קראו ראובן ואמיליה אדיב. לאחיי קוראים: יצחק, גאולה, תקווה, לינה ויוסי. הוריי עסקו במשק חקלאי. אימא תפרה לעצמה בגדים, אבא לבש מכנסי חאקי. אחות אחת נפטרה שהייתה קטנה ממחלת ילדים.

 

שתינו חלב היישר מהפרות ואכלנו פסטות, ביצים ובשר שגידלנו. ובשבתות היינו אוכלים אוכל מסורתי טריפולטאי שכלל קוסקוס, מפרומות ועוד…מקומות המפגש במחלבה, ובפרדסים ששם היו קוטפים תפוזים, וקלמנטינות ועוד….קנינו מצרכים בצרכנייה ובמעברה שנקראת מגדיאל. היינו קונים כל יום 5-6 לחמים בעיקר. מצבנו הכלכלי היה טוב!    קנינו גם דברי חלב ולא היה מחסור באוכל.  

החברים שלי היו גרים במושב ביחד. המשחקים שלי היו בעיקר משחקים שאנחנו הכנו אותם כמו גולות, חבל, קלאס, חמש אבנים ומחבואים. בית הספר שהיה לנו נקרא בשם כפר מלל. המקצועות שהיו לנו לא היו הרבה היו מקצועות כמו: חשבון, עברית, תורה, היסטוריה. היחס שלנו עם המורים היה עם כבוד גדול משני הצדדים, בכל פעם שהמורה היה נכנס לכיתה, כל הכיתה עמדו לכבודו. היו מוציאים אותנו מהכיתה לכמה דקות, והיינו כותבים מכתב כדי להוכיח את כבודנו למורים, וזה היה מפחיד אותנו מאוד. בתקופה שלי לא היה תלבושת אחידה, היו לנו טיולים בעיקר בטבע באזור שגרנו בשדות, וגם לקחו אותנו לבית אריזה ובתי חרושת.

 

בתקופה שלי לא נהגו לעשות בת מצוות, אך לבנים היה בר מצווה, לבנות לא היה. עד כיתה ה' היה לנו חדר אוכל במושב, אכלנו שם ארוחת בוקר וגם צהריים שנשות המושב הכינו. האוכל הכי טעים היה קוסקוס עם רוטב ועוף. היה מעט ממתקים, בעיקר סוכריות על מקל בצורת תרנגול, הוא היה גדול וטעים במיוחד ולקח שעות עד שהוא נגמר.

בתקופה שלי לא הלכנו לשום תנועת נוער אך היו באים אלינו למושב חיילים בשעות הערב עושים לנו קומזיץ עם קפה, עד שעות מאוחרות, והיה כיף בלתי רגיל. השירים ששמענו היו שירי ארץ ישראל, רקדו ריקודים סלוניים של שנות החמישים. היינו במושב פעם בשבוע הולכים למועדון הנוער ולומדים לרקוד ריקודים סלוניים וגם ריקודי עם. אני הייתי צעירה במיוחד ולמדתי לרקוד מהר מאוד. השירים ששמענו היו שירי ארץ ישראל וגם היה מעט מאוד שירים בלעז אך ההורים רצו שנשמע רק שירי ארץ ישראל.

 

אופני הבידור היו לנו פגישות בכל ערב ליד המחלבה של המושב וגם פעם בחודש היו מקרינים לנו סרטים. החיים שלנו היו במשך כל היום סביב חברים וחברות לא היה לנו משעמם במושב. לא היה מקום בידור במושב אך בכל זאת הלכנו לקנות במכולת דברי מתיקה. לאבא שלי זכרונו לברכה היה סוס ואנחנו הילדים היינו הולכים לטייל ולקצור פרות וירקות. בערב היינו הולכים לקחת את החלב מהמחלבה ששם היינו נפגשים כל הילדים ויושבים על החביות של אותו היום (שבהם היה חלב) עם חברים עד שעות מאוחרות. התקשורת שלנו היה טלפון במזכירות ושם כל מי שצריך ליצור קשר היה הולך להתקשר.

 

הקשר בין בני זוג נוצר משידוך של המשפחות, וגם לפעמים היה שידוך שחברים שידכו. היחס בין הורים לילדים היה קשר סגור, ההורים לא שיתפו את הילדים במה שקורה בבית, הם לא רצו להכביד על הילדים. ההורים ביקשו ממני לעזור הרבה בפרנסה, וזה היה קשה מאוד. הייתי נערה צעירה ששידכו אותי, הייתי בת 16. נסענו לחתונה של מישהו של המשפחה של אימא שלי באשקלון,  גם המשפחה של בעלי עמוס ז"ל היו מוזמנים וישבנו יחד ואז ההורים של החתן הציעו את עמוס לבעל בשבילי. פעם ההורים היו קובעים עם מי ילד/ה תתחתן, כמובן שהסכמנו. אני זוכרת את היום בו התארסתי עם בעלי כאשר כבר כל האורחים היו בבית של ההורים ואני בתור כלה הייתי בשדה קוצרת את הירק לאחר הגשמים עם עגלה גדולה מאוד. לאחר תקופה של חברות , לאחר כמה זמן שהשידוך עבד והתחתנו.

אני נולדתי בארץ בשנת 1953 במושב אלישמע, ילדה שנייה במשפחה. החורף במושב היה קשה מאוד ולא היו תנאים מושב לא היו כבישים, הבוץ הגיע כמעט עד הברכיים והקור היה גדול והיה קשה לחזור הביתה. בכל השעות שיכלנו היינו עוזרים בעבודות המשק כמו: לאסוף ביצים, לחלוב את הפרות ועוד…היינו חולבים 12 פרות בכל יום 3 פעמים ביום, אך אנו בתור ילדים אף פעם לא התלוננו על הקושי. תמיד היינו חושבים איך לעזור להורים. עזרנו להורים מתוך שמחה גדולה…

 

"אלישמע הוא מושב באזור השרון ליד הערים הוד השרון וכפר סבא השייך למועצה אזורית דרום השרון. היישוב הוקם בשנת 1951 על ידי עולים מלוב מהעיר טריפולי ומאזור קירנאיקה, שישבו קודם לכן במשך כשנתיים בבתי כפר סבא הערבית, וכונו ארגון "אל כרום" ו"כרמים"…. ויקיפדיה

תשע"ו