מאגר סיפורי מורשת

ילדות

נולדתי בשנת 1947 בפרס בעיר שירז בשם ג'משיד מייקר, בן בכור לשבעה אחים ואחות שנולדו אחריו. הורי היו מני (אבא) ומונס (אמא) מייקר. אבי היה רוכל ולא הצליח לפרנס את המשפחה, אמי הייתה עוזרת בית. מספר סבא יוסף: "עד כמה שאני זוכר את עצמי, אף פעם לא היה מספיק כסף, לא היה כסף בשביל לקנות כדור, היינו לוקחים סמרטוטים ובגדים ישנים ומגלגלים אותם לכדור, כך שיחקנו עם החברים". עד כיתה ו'  למדתי בבית ספר עממי, במחצית כיתת ו' נאלצתי לעזוב את בית הספר ולהתחיל לפרנס ולעזור למשפחה בעקבות המצב הכלכלי שלהם. עבדתי בחנות בגדים ובזמני הפנוי מכרתי  חבילות מסטיקים ברחובות. בגיל 19 אבי מני נפטר מאסתמה קשה וכל הפרנסה נפלה עליי, על אמי ועל אחי הקטן בן ה-16 עד גיל 22 .

אוהב מאוד את השיר מתנות קטנות…

חתונה ועלייה לארץ ישראל

בגיל 22 החלטתי שעלי לעלות לארץ ישראל מפני שאני יהודי. התחתנתי עם שהלה קיויתי(כיום  אסתר) שהייתה קרובת משפחה רחוקה שלי. את אחי שלחו כבר בגיל 17 לארץ ישראל, אם הייתי נשאר בפרס  בגיל 18- היו מגייסים אותי  לצבא .במצב כזה  משפחת מייקר היו צריכים לחכות עוד שלוש שנים לעלייה, כך זה היה בפרס: " בזמני בפרס בשנות השישים לא היו מלחמות אז לא היה בצורכם הרבה חיילים, הממשלה קבעה שמי שעריק שבורח מהצבא (היו הרבה שהסתתרו בחלקים בפרס וחשבו שישכחו אותם מפני שזאת מדינה גדולה) שיבוא למחנה צבאי שבפרס ויעשו הגרלות למי יחזור לשרת בצבא. הבטיחו שרוב העריקים ישתחררו, באותו היום שהעריקים והתושבים בני ה-18 הגיעו למחנה הצבאי הצבא הכריז שמי שהיה עריק עונשו שישרת בצבא מידית בלי הגרלה, כל אלו שבאו בגיל 18 כל הדור שלהם משוחרר, הם אמרו: 'לכו לבנק, תפקידו סכום כסף בחשבון של הממשלה ועל הקבלה שתביאו תקבלו שחרור מהצבא. כמעט שאף אחד לא התנגד למתנת הצבא מכיוון שהתנאים בצבא הפרסי היו קשים מאוד." בתאריך ה-20 בנובמבר 1969 אחרי שעתיים במטוסאני  ומשפחתי הגענו לארץ . ביציאה מהמטוס בשדה התעופה חיכה לנו אוטובוס, עלינו  עליו וישר משם לקחו אותנו לנצרת עילית. אחרי שהגענו  הבנו שנצרת היא לא קרובה למרכז הארץ וקשה להשיג שם פרנסה, בנוסף כל משפחתו היו במרכז הארץ והם רצו להיות קרובים לשאר משפחתם במרכז.  ביקשתי  ממרכז הקליטה לעבור  לשכון במרכז, לא היה להם  מקום אבל אחרי שבועיים התפנתה דירה בכפר סבא. במשך השבועיים האלה גרנו בשכונת  תקווה אצל הדודים.

החיים בישראל

מספר יוסף: "כשהגענו לכפר סבא קיבלנו שתי דירות בשכונת יוספטל, אחת לי ולאשתי ועוד אחת לאמי ולאחיי, בזמננו לא היה מרכז קליטה ללימודי עברית, במקום זאת מורה באה לבית העולים החדשים פעמיים בשבוע ומלמדת אותם. אחריי ארבעה שיעורים או שבועיים שלימדה אותנו, הלכה ולא חזרה יותר, למה? אני לא יודע, כנראה כי היינו יותר מדי טרודים בפרנסה ועסוקים בעבודה." אחרי שבוע בכפר סבא ג'משיד מצא עבודה בבית חרושת שנקרא "אלבר", בתור פועל, תפקיד בית החרושת היה למחוץ בגלגלים בלוקים של אלומיניום,  מעובי עשר מילימטר למילימטר אחד. בתאריך 11/5/70, ביום העצמאות, ג'משיד ושהלה הלכו לראות את המטס בתל אביב, שהלה התחילה לחוש כאבי לידה ולא ידעו עברית, אנשים ששמעו את צעקות הכאב שלה נתנו לה כיסא לשבת עליו. אבל הכאבים גברו ולא ידעו מה לעשות, הם עלו לאוטובוס אשר מגיע לכפר סבא אחרי שעוצר בעוד כמה ערים, אחרי שהכאבים גברו והם לא ידעו מה לעשות, אנשים ששמעו שיש לה כאבי לידה, הזמינו לג'משיד ושהלה מונית שתגיע בישירות לבית שלהם, שהלה וג'משיד ירדו מהאוטובוס ונסעו במונית לביתם. כשהגיעו הזמינו אמבולנס שיקח אותם לבית יולדות, חצי שעה אחרי שג'משיד חיכה הרופא הודיע לו: "מזל טוב, נולד לך בן." כך נולד לג'משיד ושהלה הבן הבכור עמנואל. אחרי שנה מהעלייה החליפו ג'משיד ושהלה את שמותם לשמות עבריים, ג'משיד הפך ל-יוסף(יוסי) ושהלה הפכה ל-אסתר, והם החליפו את שם משפחתנו ל-כהן.

בתאריך ה-18/11/71 נולדה סיגלית, הבת הבכורה והילדה השנייה בכללי, הזמן עבר וגייסו את יוסף לצבא ומכיוון שהיה נשוי עם ילדים שירת בצבא בגדוד תותחנים 175, הוא שירת הצבא רק ארבעה וחצי חודשים במקום שלוש שנים. אחר כך המשיך יוסף במילואים, בתאריך 3/7/73 נולדה הבת השנייה ציפי. הצבא גייס את יוסי למילואים במלחמת יום הכיפור, מספר יוסף: "ביום הראשון הגיעו לסיני, הייתה התקדמות של החיילים המצרים, אמרו לנו לסגת אחור, אחרי זמן מה התקדמנו בחזרה לעבר הצבא המצרי בסיני וירינו עליהם. אחרי שהתקדמנו מעבר לתעלת סואץ, התמקמנו שם ומדי פעם היו חילופי אש בינינו לצבא המצרי, אחרי חודש מאז הגיוס למילואים חזרתי הביתה לחופשה, הגענו הביתה וראיתי שסיגלית לא נמצאת בבית. לא הבנתי איפה סיגלית וסיפרו לי שהיא קיבלה כוויה ממי סלק ועכשיו היא נמצאת בבית חולים, הלכתי לבית החולים בדאגה וראיתי את המצב של הבת שלי, נשארתי איתה ולא הגעתי לצבא במשך שלושה שבועות, חבריי בצבא ידעו מה הסיבה שאיני מגיע למילואים ואמרו למפקד שיעזוב את יוסי בשקט ושהם ימלאו את התפקיד שלו בנוסף לתפקיד שלהם." אחרי שלוש שבועות חזרתי לצבא והמשכתי לשרת עד סוף מרץ 1974.

בתאריך ה-26/3/75 נולד הילד הרביעי והאחרון מייק, בערב חג הפסח אחרי שאסתר ניקתה, עבדה והלכה לישון, באמצע הלילה קיבלה אסתר כאבי לידה ומפני שלא היה טלפון בבית יוסי הלך לטלפון הציבורי בשוק בקפלן, והתקשר להזמין אמבולנס. בזמן הזה עד שהאמבולנס הגיע אסתר התחילה ללדת, אך השכנים ידעו איך ללדת אז עזרו לה. האמבולנס שבא מאוחר לקח את אסתר והתינוק הנולד לבית היולדות. כך נולד מיכאל(מייק) כהן, נקרא מייק על שם מייק ברנט. הוא היה מאוד נאהב על ידי המשפחה והחליטו לקרוא לבן הרביעי על שמו, אך במשרד הפנים לא נתנו להם לקרוא לו מייק אז קראו לו מיכאל ושם החיבה שלו מייק. אחרי חמש וצי שנים שעבד יוסי במפעל אלבר, עזב את המפעל בלי לקבל פיצויים והתחיל לעבוד בתעשייה האווירית, מבנאות מטוסים.

כיום

הזמן עבר והילדים גדלו, כיום עמנואל אגרונום התחתן עם נורית ויש להם שלושה ילדים, ריהא 15/1/2007, אביגיל 13/2/2009 ויואל דוד 31/5/2009. בתי סיגלית למדה הנהלת חשבונות וכלכלה, התחתנה עם ישראל ויש להם ארבעה ילדים, אלון 8/7/2004, איתן (אני) 4/9/2006, אלה 8/5/2009, אביגיל 18/10/2013. ציפי כיום חיה באוסטרליה, היא למדה בטכניון ועשתה תואר דוקטורט בכימיה, התחתנה עם יפתח ויש להם שלושה ילדים, נבו 25/11/2002, והתאומים עלי ויעלי 31/7/2004. מייק למד מחשבים, התחתן עם שרית ויש להם ארבעה ילדים, יואב 8/12/2006, יונתן 13/4/2008, עוז 30/8/2010 וברק 12/9/2013. אחרי שלושים ושש שנים עזב את התעשייה האווירית ועכשיו פנסיונר, נהנה מהנכדים שלו ומכייף איתם. חי בשכונת הדרים בכפר סבא עם אשתי אסתר באושר.

הזוית האישית

חוויתי היא ללמוד סיפור שלם שלי ושל סבא שלי ולהתגבש ביחד.