מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של סבא משה טל

סבא מספר שהוריו עלו לארץ בשנת 1934 בתור ילדים בני 19 ו- 17. הם הכירו במספר מחנות הכשרה בטרנסילבניה לקראת העליה לארץ. הם עזבו את בית הוריהם בטרנסילבניה כגרעין חלוצי במסגרת עליית נוער ציונית שנקראה "השומר", ולא לקחו איתם שום רכוש, למרות שאבי לפחות בא ממשפחה אמידה.

קלטו אותם בארץ ושלחו אותם לקיבוץ דגניה א' שעל שפת הכנרת. הם לא ידעו עברית ובקיבוץ סרבו לדבר איתם בשפה אחרת חוץ מעברית, כך שלא הייתה להם ברירה והם למדו את השפה. הם הגיעו לארץ לא נשואים כדין, ולכן הקיבוץ הצמיד להם אדם שלישי (פרימוס) לאוהל כדי לשמור על המוסר.

הם נשלחו לעבוד במטעי הבננות כשהחום היה כבד מנשוא.

העבודה במטעי הבננות של 

לאחר תקופה מסוימת נשלח הגרעין שנקרא "למקור" להרצליה של היום, להקמת קיבוץ להכשרה. השנים היו ערב מלחמת העולם השנייה, עננים קודרים כיסו את אירופה ובמסגרת ניסיונות ההצלה של היישוב, נשלחו לטרנסילבניה שהייתה תחת שלטון רומניה, לנסות לשכנע עוד יהודים לעלות לארץ. היה קשה לשכנע כי נודע ליהודים שהתנאים בארץ מאוד קשים, ולכן הם הצליחו לשכנע מתי מעט.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, כמעט כל מי שלא עלה לארץ נספה בתאי הגזים. כמעט כל משפחתה של אמי, למעט דוד אחד נספתה באושוויץ.

שתי דודות שלי ובן דוד, ניצלו בזכות רכבת קסטנר ועלו לארץ, שנה לאחר המלחמה. באופן מדהים, מי שדבק בציונות שרד את התופת הנאצי. זהו מסר חשוב לדורות הבאים. קסטנר הציל את מי שהיו בתנועות  הציוניות בהונגריה ורומניה ושכרו היה משפט והאשמות ורצח.

כשחזרו הוריי לארץ, הצטרף הסבא לקבוצת חיילים שנקראה נוטרים שתפקידה היה לסייע לבריטים במאבק נגד הגרמנים, במידה וינסו לכבוש את הארץ.

בינתיים נקבע היעד הסופי להתיישבות של קבוצת "למקור". ב 22 מאי 1939, עלתה הקבוצה והקימו בן לילה ישוב "חומה ומגדל" בין כרכור לגבעת עדה. הקיבוץ נקרא בהמשך  כפר גליקסון.

אבי שימש האחראי על הבטחון בקיבוץ.

כשפורסם הספר הלבן, במאי 1939, התחילה פעילות מחתרתית נגד הבריטים, הסבא השתתף בקורס הקצינים הראשון בארץ בשנת 1939. באוקטובר 1939, באחד מהאימונים נעצר כל הקורס שמנה 43 צוערים ומדריכים על-ידי המשמר מחיל הספר והם נשלחו למעצר בכלא עכו ונדונו לעשר שנות מאסר. יחד איתם היו כמה אישים מפורסמים שלימים הפכו למפקדים בכירים  כמו משה דיין ומשה כרמל.

הקבוצה נקראה מ"ג אסירי ההגנה.

לאחר מספר שבועות הועברו למחנה מעצר בקיבוץ מזרע.  את אחי הגדול שנולד בכפר גליקסון, היו מראים לאבי דרך הגדרות.

בינתיים פרצה מלחמת העולם ה II, כוחות רומל קרבו לארץ ישראל והבריטים שנלחמו בכל החזיתות באירופה היו זקוקים ללוחמים ולאחר שנה וחצי  במאסר ב 17 לפברואר 1941 שוחררה הקבוצה. כל המשוחררים הפכו ללוחמים בשירות הבריטים. מלחמת העולם הסתיימה בשנת 1945. אבי שוחרר והתיישב עם המשפחה בכפר חיים שבעמק חפר, כמזכיר המושב. את מטהו הוא הקים מתחת למגדל המים.

קטעי עתונים מתקופת המ"ג

אני נולדתי בתאריך 31 לינואר ב 1946 בכפר חיים.

סיום המלחמה חידש את המאבק בבריטים. הוקם צבא ישראלי בחשאי שאחר כך נלחם נגד הפלישה הערבית לארץ.

שלוש שנותי הראשונות עברו עלי בכפר חיים. הייתי ילד שובב שברח מהלולים שאבי ניסה לסגור אותי בהם. יום אחד נעלמתי לכל המושב למשך זמן ממושך. מסתבר שכדי לברוח מהלול, טפסתי על עץ, ואח"כ לא ידעתי איך לרדת חפשו אותי בכל המושב, עד שמצאו את הקוף המתבכיין על ענף…

בשנת 1949 התחיל מסע נדודים ברחבי הארץ, עד שהתישבנו בשנת 1952 ביישוב נוף ים.  אלה היו שנים נהדרות של גן וכתה א'. הגן והכתה היו ממש על יד הבית בין עצי דומים, ושיחי צבר.

בשנת 1953 מונה אבי לנספח מסחרי בהונגריה. עברנו לבודפסט בהונגריה הקומוניסטית. שוכנו בבית אצילים שהולאם והושכר לדיפלומטים. אני למדתי בבית ספר של השגרירות הבריטית והיו לי חברים מכל העולם.

הרחוב שמול הבית היה רחב ידיים. מהמרפסת יכולנו לחזות כל המצעדים הצבאיים ומצעדי ה 1 המאי.

אני שחקתי עם הילדים שגרו בשכונה כדורגל. בקיץ חתרתי בסירה באגם שמול הבית, ובחורף האגם קפא ואז החלקתי על הקרח. זאת היתה תקופת הזוהר של הכדורגל ההונגרי. שחקנים בלתי נשכחים כמו פושקאש, צ'יבור, שאנדור והידקוטי היו ידועים בכל העולם. כל יום א' הייתי הולך עם אבי לראות כדורגל. האצטדיון היה ענק עם שילוט חשמלי עצום. כשחזרנו לארץ הרגשתי את העליבות של המגרשים בארץ.

צפיתי במשחק הסטורי לקראת הגביע העולמי ב 1954. נבחרת הפלא ההונגרית הביסה 1:7 את נבחרתה המהוללת של אנגליה, עם השחקן האגדי סטנלי מאתיוס. את הנבחרת אימן גיולה מנדי היהודי. לאחר כשלון הנבחרת לגרמניה ב 1954, הוא פוטר, עלה לארץ ושימש מאמן נבחרת ישראל.

ערב המהפכה ההונגרית בשנת 1956 נגד ברית המועצות, חזרנו לארץ בטיול דרך איטליה. החזרה היתה באניה "ארצה" עמוסה בעולים. זכור לי שמגורי העולים שגרו תחת הסיפון לא היו מאווררים והצחנה היתה לא נעימה. היה לי קשה לשאת את זה.

בשהותנו בבודפסט, האזנתי לרדיו בגלים קצרים ושמעתי על מעשי הפידאיון בארץ. חששתי  מהנסיעה מנמל חיפה לנוף ים. דודי האהוב מחיפה הסיע אותנו במוניתו, וכשעלינו על הכביש, ראיתי כמה הכל שליו, החשש התפוגג ופתאם והרגשתי בטחון.

חזרנו לנוף ים לעוד כשנתיים, לפני שיצר הנדודים המשפחתי, העביר אותנו לתל אביב. הייתי ילד בכתה ו' וסגנון החיים השתנה לגמרי. במקום להסתובב בשדות יחף וחצי עירום, הסתובבתי עם חברי ברחובות תל אביב הסואנים. התרגלתי במהירות לחיי העיר, התחלתי לללמוד בבית ספר הכרמל ברחוב הנביאים. יחד עם חברי הרבים מבית הספר, הלכנו לבריכה ולחוף גורדון, לסרטים ולגלידת ויטמן ברחוב אלנבי. כל הכתה הלכה לצופים לשבט דיזנגוף  שם התגבשה חבורה נחמדה שאתה אני בקשר עד היום. פרט מעניין, צריף השבט עמד במקום שבו נבנה יותר מאוחר בנין עיריית תל אביב. עם סיום לימודי בבית הספר העממי (היסודי היום), עברתי עם מרבית חברי לתיכון עירוני א' שברחוב ביכורי העתים. היום המקום הוא חלק ממתחם שרונה.

לפני תחילת התיכון, ניסיתי כוחי באתלטיקה ובשחיה. המאמן שלי באתלטיקה  עמיצור שפירא, מ 11 קרבנות האולימפיאדה במינכן. אבל החלטתי להתמקד בשחיה ובכדור מים. משחק אתגרי ביותר. בדיוק כשבא לך לקחת אוויר, בא יריבך האימתני ומטביע אותך בלי אוויר.

ההתגייסות לצבא קטעה את הקריירה הספורטיבית. מאחר ואבי ואחי היו קצינים שאפתי להידמות להם, ואכן סיימתי קורס קצינים בבה"ד 1 שהיה באותה תקופה בכפר סירקין ליד פתח תקווה. לפני זה תקופה קצרה בתפקיד מ"כ צעיר. כקצין שירתתי בגדוד 906. אימנתי מחזורים של מכ"ים ולבסוף לפני השחרור שירתי בתפקיד סמ"פ. זכיתי לשרת עם דמויות ידועות כמו אלוף יורם יאיר ותא"ל יורם צ'וצ'ו גלבוע מפקד הנח"ל.

במלחמת ששת הימים כבר שירתי כאיש מילואים בחטיבה של אריק שרון. התמקמנו במשך כשבועיים במוצב באזור ניצנה מול מוצב אום כתף. לפני פרוץ הקרבות נשלחתי עם המחלקה שלי להר חורשה לשמש מאבטח לתצפית של מודיעין על אזור אום כתף. כשפרצו הקרבות והכוחות של החטיבה התקדמו, התקפלנו להצטרף אליהם. הקומנדו המצרי דאג להקשות עלינו את החזרה ואנחנו נקלענו לדרכים שמוקשו. פעמיים עליתי עם הקומנדר שלי על מוקשים. מזלי שיחק לי וכל פעם ישבתי בצד הנגדי של המוקש. בפעם הראשונה החלפתי את הנהג שהיה חסר בטחון ולצערי, אחרי כ 20 מ' נהיגה עליתי על מוקש והוצאתי אותו מהקומנדקר בלי רגל. לאחר כמה שעות החלפתי חבר טוב מתל אביב שהיה מעוניין לשבת בצד ימין של הרכב. עברתי לצד שמאל למקום פחות טוב, חגרתי את הקסדה ועפתי למרחק, כשללא ספק הקסדה הצילה אותי.

לאחר סיום הלימודים בטכניון בהנדסת אלקטרוניקה, התמניתי לראש פרויקט אתגרי וגדול בתעשייה האווירית. זה היה מל"ט מתאבד על עמדת מכ"ם להכוונת טילי קרקע אוויר. למוצר הזה קוראים HARPY. זכיתי עם צוות הפיתוח בפרס בטחון ישראל.

קבלת פרס בטחון ישראל מנשיא המדינה וניסוי מוצלח של המערכת

הזוית האישית

ירשתי מהורי את אהבת הארץ ואת חשיבות הציונות, למרות שכיום זאת נחשבת למלה גסה לצערי.