מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הסיפור של סבא אליק וסבתא ריטה

אני עם סבא וסבתא
תמונה מהילדות
איך סבא ראה לחם שלם, איך סבתא וחבריה נגנו ברחוב ועוד

אליק וריטה דהב נולדו שניהם בעיירה סלבוטה שבאוקריינה, בשנת 1936. הם התחתנו בשנת 1960. שניהם סיימו אוניברסיטה. אליק הוא מהנדס מכונות וריטה מורה.  דוד מרק נולד בשנת 1961 ואבא בוריס נולד בשנת 1966. בשנת 1974 המשפחה, ביחד עם ההורים של סבא אליק, עלו למדינת ישראל.
 
סבתא ריטה
נולדתי ב- 8 במאי 1936 בעיירה סלבוטה באוקראינה. לאמא שלי קראו מרים, לאבא מאיר. אבא היה קצין צבא ואמא הייתה טכנאית.
 
במלחמה
זמן קצר אחרי שנולדתי, עברנו לעיר לבוב עד התחלת המלחמה, שהתחילה ב22 ביוני 1941. אז הייתי כבר בת 5. ברחנו לסלבוטה, איפה שגרה כל המשפחה של אמא, ואתם ביחד ברחנו מזרחה. ברחנו בלילה עד שמצאנו רכבת ועלינו עליה. מהרכבת ראינו שרפות, הפצצות מטוסים גרמנים וסוסים שהשתוללו מפחד. נסענו ברכבת עד הרי אורל, לעיירה קטנה בשם פלסט. אבא גוייס והיה קצין בצבא. אמא נפטרה תוך זמן קצר. באותה תקופה לא היה הרבה מה לאכול, העבודה היתה קשה, החורף היה קשה ולא היו רופאים, לכן אימי נפטרה תוך זמן קצר ממחלה ואני נשארתי עם קרובים (דוד ודודה). בפלסט הלכתי לגן ילדים והתחלתי כתה א'. בסוף שנת 1944, חזרתי עם הדוד והדודה לסלבוטה, שם עדיין שלטו קבוצות של אוקראינים קיצונים שלמנהיגם קראו בנדר. הם היו מאד תוקפניים, שדדו ורצחו. 
 
חוויות ילדות
לא היה לנו שולחן בבית ובמקום היו בול עץ גדול לשולחן ובולי עץ קטנים לכיסאות. בחורף היה כפור בתוך הבית. לא היו צעצועים. כשהציעו לי חתיכת לחם ביקשתי שישימו קצת סוכר מעל. אליק ואני נפגשנו בכתה ח', אבל זה סיפור אחר. היו בובות מקרטון ושמלות שהיה אפשר לגזור ולהלביש את הבובות. בגלל שלא היו צעצועים, שיחקנו בחוץ. אני זוכרת שניגנו כל החבורה בחוץ בכלי מטבח (וגם שרנו!). שירותים היו בחוץ ובחורף זה היה סיוט! ובקיץ הריחו את כל השירותים. לכן שמו על החור חול, כדי שלא יריחו. את המים הביאו ממשאבות ברחוב. כדי להתקלח (פעם בשבוע), היינו באים לבית המרחץ העירוני.
תמונה 1
 
סבא אליק 
נולדתי ב – 4 במאי 1936 בעיירה בסלבוטה. לאמא קראו חנה, ולאבא יצחק. לאחי הגדול קראו זלמן ולאחותי הקטנה קראו פולינה. אבי השתתף במלחמה עם פינדלנד 1939. אבא שלי סיים חדר וידע עברית וארמית. 
 
במלחמה
כשהתחילה מלחמת העולם השניה ב1941, אבא אמר שצריך לברוח מייד. הרבה בני משפחה לא רצו או לא יכלו לברוח ואחר כך הם נרצחו בשואה. אבא, אחרי מה שהוא ראה במלחמה עם פינדלנד, חשב שחייבים לברוח. אז ברחנו. היינו צריכים להגיע לרכבת בשפיטובקה, שם היה מרכז רכבות. המרחק היה 21 קמ'. מישהו לקח אותנו(הילדים) בעגלה והמבוגרים הלכו ברגל. בדרך זרקו אותנו מהעגלה וההורים מצאו אותנו ביער. כשהגענו לשפיטוקה, עלינו על הרכבת הראשונה שיצאה מזרחה. הגענו עם הרכבת לקזחסטן, לכפר שנקרא ניקרסופקה. אבא הלך למלחמה מול הנאצים ואנחנו נשארנו בכפר הזה. לא היה מה לאכול אז הלכנו לשדה שנשאר אחרי האסיף. עשינו גם מרק סרפדים מסרפדים שגם אספנו. הכי טעים היה לביבות מקליפות תפוחי אדמה. היה נהר ששם למדתי לשחות ואפילו תפסתי פעם אחת נחש בעזרת  גופיה. ניסיתי לתפוס בעזרת גופיה דג ובמקום תפסתי נחש. הנחש היה כבד. נבהלתי, זרקתי את הגופיה והנחש ברח. יותר מאוחר כלב נשך אותי ברגל. יותר מאוחר עברנו לכפר ג'נריק שם גרה דודתי. גרנו 8 אנשים בחדר קטנצ'יק. כל מה שהיה לאכול הוא פרוסות לחם, אחת לבוקר ואחת לערב.
 
משם נסענו לזילרדה בשנת 1943. כשהגענו קיבלנו חדר אחד. נעלנו את החדר וכולם הלכו להירשם בעירייה. כשחזרנו גילנו שמישהו פרץ את המנעול ונכנס כנראה כדי לגנוב. כשהם ראו את החדר הריק, הם השאירו לנו מהדברים שלהם והלכו. שם פעם ראשונה ראיתי כיכר לחם שלמה, שהשאירו לנו הפורצים. בזילרדה סיימתי כתה א'. בשנת 1945 חזרנו לסלבוטה. מצאנו בבית שלנו אנשים אחרים שלא רצו לתת לנו להיכנס. לאבא שלי היה מכתב הוקרה ממנהיג המדינה (סטלין) ומהצבא. עם מכתב זה אמא שלי הלכה לעירייה. בהתערבות העירייה, באה המשטרה וסילקה את הפולשים. 
 
חוויות ילדות
היינו באים עם דליים להביא מים מרחוק. אבא שלי חזר מהצבא, אחרי ארבע שנים במלחמה ואמא חזרה מקרובי משפחה ובמקרה נפגשנו בתחנת הרכבת. ליד סלבוטה היה מקום של צבא והילדים שם שיחקו נגדינו כדורגל בנעלי צבא, כשאנחנו שיחקנו יחפים(ואפילו ניצחנו!). בילדותי אחי הגדול היה גדול מדי, ואחותי הקטנה הייתה קטנה מדי, לכן אני נאלצתי להשגיח על העז המשפחתית. העז ניצלה את העובדה שהייתי קטן ונגחה בי בכל הזדמנות שניתנה לה. למרות זאת נאלצתי לשמור עליה ושנאתי אותה.
תמונה 2
 
המפגש שלנו
האמת, שנולדנו ברווח של 4 ימים, באותו בית חולים. נפגשנו בכתה ח' (גיל 14) ומאז אנחנו ביחד. מצחיק ומשונה, נכון?
 
סבתא ריטה מספרת: "אליק הציע לי חברות בכתה ח', אבל לאף אחת מהחברות לא היה חבר אז הסכמתי רק בכתה ט'.בכתה י' לאחת מהחברות שלי היה פטיפון שאפשר לנגן בו תקליטים. אז היינו הולכים לרקוד כל החבורה ביחד. אבל היה לי לא נעים לרקוד, כשלכל השאר אין עם מי לרקוד, ולכן אליק נאלץ לרקוד עם כל החברות".
 
סבא אליק מספר: "בגיל 18 התגייסתי לצבא. בצבא רוסיה אין חופשות ולא יכולתי לחזור לבקר. כשהצטרפתי ליחידת הספורט של הצבא, אז כשהגענו לסלבוטה לתחרויות, התחמקתי וקפצתי לבקר את סבתא ריטה".
 
תשע"ו 

מילון

בית מרחץ
המקום שבו פעם היו באים כולם ומתרחצים.

פטיפון
מכשיר ישן שמנגנים איתו תקליטים.

ציטוטים

”נפגשנו בכתה ח' (גיל 14) ומאז אנחנו ביחד.“

הקשר הרב דורי