מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי בקזבלנקה בשנת 1952, היה לנו בית קטן במרוקו ודיברנו מרוקאית.

הורי ואחותי הגדולה גידלו אותי והיו לנו מנהגים מיוחדים כמו בישראל  והיו לנו מאכלים טובים. הורי נולדו במרוקו, להורי קראו אבא דוד גבאי ואמא מימיה גבאי, נפטרו גאים בארץ.

אנחנו עלינו כשהתחיל המבצע הגדול ממרוקו לארץ, הציונים באו והציעו שנעלה לארץ, אבל לא היה לנו איך. אבא שלי עבד במכירת כרטיסים כמו "פיס", היה הולך עם תיק כזה ומוכר כרטיסים לאנשים. ביום אחד, מישהו קרע את הכרטיס שלו וזרק, וברשימה ש הכרטיסים מצאו שהכרטיס הזה זכה, אז אבא שלי קיבל את הכסף והיה לנו כסף לפספורטים ולעליה לארץ.

העלייה לארץ הייתה בשנת 1963, כאשר הייתי בת 9. היינו באוניית "למיניה" 8 ימים. הגענו לארץ, לחיפה.

לקח לנו מהבוקר עד הערב להגיע ישר לנתיבות  שאז קראו לה "עזתה" זאת העיר הראשונה שראיתי בארץ ישראל. כשירדנו  והגענו לכניסה של נתיבות, היו רק קוצים וחורשות, חיכינו שם כמה דקות והביאו לנו שתייה ומאכלים. כשרצינו להתפזר לבתים הביאו עגלון, עם חמור ועגלה, והעמיסו לנו את הדברים שלנו, וכל הדרך התלוננו.

אמא שמרה עליי תמיד בצניעות וכבוד חינכה אותי ליראת שמיים, גידלה אותי בנחת ואהבה, והייתה שרה דברי קודש לכבוד שבת קודש.

הייתי בפעוטון ובבית ספר מכובד ולמדתי דברי קודש בבית הספר. בארץ,  למדתי בבית הספר בעברית, מכיתה ה' כשהייתי עולה חדשה בשנת 1963.

כשבאנו לארץ כולנו היינו חברים ביחד, כולנו היינו עולים חדשים וחילקו אותנו לקבוצות לפי גיל. לא שחקנו, כי לא היו לנו משחקים וגם לא יצאנו לטיולים.

התחתנתי בארץ בשנת 1972 שהיה כיף, הייתי גדולה ומבינה כול דבר, וקיבלנו מתנות מכובדות .

עבדתי בפיתוח מוצר של שטיחים, עבדתי שם 17 שנה כמצטיינת.

היום אני עוסקת כמתנדבת בגיל הזהב והתחביבים שלי, לגשת לקשישים במועדון וזה כיף גדול, להתנדב בגיל הזהב.

הזוית האישית

שנצליח בדרך הלימוד, ונתקדם בלימוד המחשב כדי שנוכל להעזר בו בכול עבודת בית.