מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הסיפור שלי – שולה כרמון

סבתא שולה והנכד יולי
סבתא שולה בילדותה
נוף ילדותה של סבתא שלי

השכונה שלי
סבתא שולה נולדה בשנת 1949 וגדלה בשכונת קריית מטלון בפתח תקווה כבת יחידה להורים מבוגרים.
היא גדלה בבית פרטי של שני חדרים והחיים היו חיי צנע (קצת לאחר קום המדינה).
אבא שלה עבד במשרד הפנים ואמא שלה הייתה התופרת של השכונה. בגינה גידלו ההורים שלה עצי פרי ותרנגולות שסיפקו ביצים ופירות. בגיל 12 עברה סבתא שלי לבית גדול יותר קוטג' באותה השכונה.
 
כשהייתה סבתא בת כמה חודשים אמא שלה שמה אותה בעגלה בחצר לספוג קצת שמש ושמעה פתאום צעקות. התברר שנחש עלה על העגלה והשכן מהבית הסמוך ראה את זה והרג את הנחש עם טורייה.
 
סבתא שולה כתינוקת

סבתא שולה כתינוקת
 
בשנת 1951 ירד שלג בפ"ת (פעם יחידה מאז ומתמיד) שגרם לשמחה רבה בשכונה.
צלם היה מגיע לבית של סבתא בילדותה לצלם תמונות כי לא היה לאף אחד מצלמה אישית. גם מקרר לא היה וגם לא מכונת כביסה וטלוויזיה. גם לא מיקרוגל ובטח לא טלפון נייד. בכדי לקרר אוכל היה מגיע פעמיים בשבוע איש עם עגלה ומביא קרח והיו קונים רבע או חצי בלוק ומשאירים אותו באמבטיה. לחימום הבית השתמשו בתנור נפט ואותו איש עם עגלה היה מגיע פעם בשבוע למכור נפט. סבתא ידעה שהוא מגיע לפי צלצול הפעמון שהוא היה מפעיל. כדי להתקלח, בעיקר בחורף, היה לסבתא ליד האמבטיה דוד גדול עם מים שבכדי לחמם את המים היו מדליקים גזרי עצים מתחת. היו מתקלחים רק 2-3 פעמים בשבוע. כביסה היו עושים ידנית בפיילה. את המים היו מחממים על פרימוס (עד שההורים של סבתא שלי קיבלו גז).
 
לקראת שבת או לקראת חג היו קונים דגים חיים ומשאירים אותם עד הבישול שלהם לשחות באמבטיה וסבתא הייתה נהנית לשחק איתם. עופות גם ניקינו חיים ואמה של סבתא הייתה שולחת אותה לשוחט עם העוף. השוחט היה זורק אותו בגינה מפרפר וכשהוא היה מת הייתה סבתא לוקחת אותו הביתה. עד היום סבתא לא מבינה איך לא נרתעה או פחדה.
 
המשפחה מצד אבא של סבתא חיו כולם בירושלים ובגיל 6 סבתא של סבתא מתה. היא יצאה מביתה בערב לזרוק זבל ביום מושלג, החליקה ושברה את הרגל. למחרת מצאו אותה קפואה בשלג.
 
ילדי הכיתה בשכונה היו מתאספים לאחר הלימודים ומשחקים במשחקים כמו קלאס, 5 אבנים (מגוגואים של מישמש) ועסקו בפעילויות של הנוער העובד. מאחר ולא הייתה טלוויזיה, אז קראו הרבה ספרים שהשאילו מהספרייה. סבתא ראתה גם הרבה הצגות בתיאטרון "הבימה" כי הדוד שלה עבד שם כמנהל חשבונות ונתן לה כרטיסים בחינם. אותו דוד היה לוקח את סבתא על הווספה שלו בחופשת פסח אליו הביתה כי ילדיו היו פחות או יותר בגילה ומביים עם כולם הצגה לפסח אותה הציגו בליל הסדר המשותף. באחת הפעמים בת דודה כעסה ולא רצתה להופיע, אז הדוד שלה עשה את התפקיד.
 
החוויה שסבתא זוכרת עד היום מאביה היא הנסיעה לתל אביב לצפייה בעדלידע. סבתא עוד זוכרת שאבא שלה היה לוקח אותה על הכתפיים כשלא ראתה טוב את התהלוכה. זה היה יום כיף שסבתא חיכתה לו בציפייה רבה.
 
כשסבתא הייתה קטנה היא זוכרת שסבתה הייתה באה לביקור פעם בשבועיים ומביאה לה שוקולד פרה,
לו חיכתה בכיליון עיניים למרות שלפעמים היה לשוקולד ריח של נפתלין (חומר ששמים בבגדים נגד עש). בילוי נוסף שסבתא לא שוכחת זה אצל חברים של הוריה במושב גן יבנה לסופי שבוע מדי פעם. במושב סבתא הייתה נוסעת בעגלה ובטרקטור להביא את החלב בקנקנים למחלבה במושב. סבתא אהבה את הבילוי במושב ואת הבילוי ברפת ואת חווית החליבה. פעם סבתא רצתה לעשות קיצור דרך לרפת מעל גבעה של קקי של פרות שנראתה יבשה אבל אז החלה לטבוע בערימה כי הכל למטה היה רטוב וסבתא שקעה, צעקה ובאו לחלץ אותה אבל היא איבדה את הנעליים בתוך הערימה. לסבתא קשה עד היום לשכוח את זה.
 
כל האזור של השכונה היה מלא בפרדסים ותמיד סבתא טיילה בהם עם חברות, שיחקה שם מחבואים ואכלה פירות הדר וסברס. מסביב היו מלא פרחים וסבתא זוכרת בעיקר את הצבעונים והכלניות. היום זה אזור תעשייה והייטק.
 
בשבתות ובחגים סבתא בילתה עם המשפחה והחברים בבית הכנסת השכונתי שהיה גם מקום מפגש חברתי. בשמחת תורה היא חיכתה לקבל "תפוח אדום על דגל" תפוח בציפוי סוכרייה.
 
בבית השני של סבתא בשכונה, אליו עברה בגיל 12, חגגו לה בת מצווה. המתנה שקיבלה היה טרנזיסטור (שנחשב אז למשהו חדש ויקר). סבתא הייתה המאושרת באדם.
 
ליד הבית השני שסבתא עברה באותה שכונה, הייתה לה חברה בשם אביגיל. אבא של אביגיל בנה להן בית על עץ אקליפטוס ושם היו מבלות שעות במשחק. ההורים של אביגיל היו אנשים אמידים והייתה להם מכונית פרטית וכשהיו לוקחים את סבתא יחד עם אביגיל במכונית לקנטרי קלאב ברמת אביב בימי שבת, סבתא הרגישה בעננים.
 
לטלפון חיכו במשך 10 שנים. רק בגיל 16 סבתא קיבלה לביתה קו טלפון. טלוויזיה היא קיבלה רק בגיל 18 (טלוויזיה שחור-לבן).
 
סבתא שולה כנערה

סבתא שולה כנערה
 
סבתא עברה כמה מלחמות בילדותה בשכונה. במלחמת סיני ב-1956 חפר אבא של סבתא שוחה עמוקה בגינה ושם היו מתחבאים (לא היה מקלט). מלחמת ששת הימים ב-1967 הייתה בדיוק כשסבתא עשתה בגרויות. כל הפרדסים מסביב לשכונה היו מלאים בחיילים מחיל ההנדסה שאותם הוריה אירחו בביתם למקלחת, אוכל, קפה ולטלפון אם צריך. קשה היה מאוד להתרכז בחומר הלימודים, אבל את כל הבחינות סבתא עברה בהצלחה.
 
סבתא למדה לימודים על-תיכוניים (לבורנטית רפואה) בערב וביום עבדה בחברת קאטרפילר (טרקטורים) כדי שתוכל לממן את הלימודים ושיהיה לה לבזבוזים. לאחר שסיימה את הלימודים עבדה בבית חולים בילינסון במעבדה המטולוגית. מלחמת יום כיפור תפסה אותה בבית הכנסת. סבתא גויסה לעבודה בבית חולים כמעט ללא הפסקה ועבדה יומם ולילה בגלל כל הפצועים הרבים שהגיעו לבית החולים.
 
את סבא הכירה לאחר אותה המלחמה. הוא היה רופא צבאי באילת. סבא שלי הוא רופא שיניים.
 
סבתא וסבא ביום חתונתם

סבתא וסבא ביום חתונתם
 
 
הם התחתנו ונולדו להם 4 ילדים 3 בנות ובן. לסבא ולסבתא שלי יש 5 נכדים. אני הנכד הראשון. הבנות טל מורה למוסיקה. לילך אמא שלי דיאטנית וגילי מורה לחינוך מיוחד.
 
בן דוד שלי יניב נולד עם קשיים בהתפתחות, מה שגרם לסבתא לעזוב את עבודתה בבית החולים ולבנות את פרויקט חייה הקמת סניף "ניצן" בפ"ת (אגודה של ליקויי למידה). הסניף היה קודם בביתה והיא עמדה בראשו כ-30 שנה. היא תרמה יומם וליל מזמנה והכל בהתנדבות. היום סבתא עדיין חברת הנהלה בניצן ומתנדבת גם "בנשות הדסה" (למשל חוגגת ימי הולדת לילדי רווחה בבית ספר בפ"ת). 
 
לחצו כאן לצפייה בסרטון משפחתי שהכינו יחדיו יולי וסבתא שולה.
 
תשע"ו

מילון

חיי צנע
החיים בשנות החמישים כאשר אנשים קיבלו תלושים לפי הקצבה לאוכל וזאת בגלל החוסר במדינה חדשה שקמה.

נפתלין
חומר מיוחד ששמו בין הבגדים בארונות נגד עש

ציטוטים

”תודה על כל מה שנתת“

הקשר הרב דורי