הסיפור שלא נגמר – קיבוץ הגלויות הפרטי שלנו
תולדות חייו של סבא אלי מצרי
הסיפור שלא נגמר – קיבוץ
הגלויות הפרטי שלנו
יעקב חומסני היה סוחר שחי בעיר חומס
בסוריה במחצית השניה של המאה ה-19. עקב קשיי פרנסה היגר עם משפחתו לעיר חאלב. אלא
שגם שם לא באה הישועה ובלית ברירה יעקב ומשפחתו החליטו לחפש את מזלם במקום אחר. בשנת 1900 היגרו לעיר אלכסנדריה במצרים. לרגל האירוע שינו את שם משפחתם מחומסני
למצרי.
יעקב נשא לאישה
את ויקטוריה, בחורה יהודיה נאה שהכיר באלכסנדריה. נולדו להם בן (ג'וזף) ובת (ראשל)
ולאחר לידת הילד השלישי (ג'והני) ויקטוריה נפטרה.
אליהו מתתיה חי בקהילה היהודית בקורפו שביוון עם יתר בני משפחתו העניפה.
חיי הקהילה היו ערים וטובים והתנהלו סביב שלושת בתי הכנסת. אלא שבשנת 1898 נפל
דבר. נמצאה גופת נערה צעירה ומיד יצאו האשמות שהיהודים רצחו נערה נוצריה כדי
להשתמש בדמה למצות פסח – עלילה אנטישמית נפוצה. למרות שהתברר לבסוף שזו גופת נערה
יהודיה, פרצו בעיר קורפו מהומות אנטישמיות קשות. כתוצאה מכך כמחצית מ-5000 יהודי
הקהילה החליטו בשנת 1899
לעזוב את קורפו ורבים מהם, ביניהם אליהו מתתיה ואווה לוי ומשפחתה היגרו לאלכסנדריה
במצרים. באלכסנדריהאליהו נשא את אווה לאישה ונולדו להם 3 בנים (גרשון, יעקב
ויוסף) ו-3 בנות (הנרייטה, פורטונה ושרה).
בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 בעיר אלכסנדריה, ג'וני מצרי ושרה מתתיה הכירו והתאהבו. זמן קצר
אחר כך התחתנו בבית הכנסת "אליהו הנביא" באלכסנדריה ובשנת 1944 נולדו להם תאומים בנים שנקראו יעקב ואליהו (על
שם הסבא משני הצדדים). כעבור כשנה נפטר יעקב ממחלה.
אליהו שגדל במצרים עד גיל 5, הוא הסבא של יובל סירי והשותף שלה לתכנית ה"קשר
הרב-דורי". בשנת 1949 עלתה המשפחה ארצה. ג'וני, שבארץ נקרא יוחנן. רעייתו שרה ובניהם אליהו ואחיו הצעיר חיים שנולד כשנה
אחריו. לפני שעלו עוד הספיק ג'וני-יוחנן לשבת בכלא המצרי כשנה וחצי בגלל פעילותו
הציונית הרבה שהמצרים ראו בה סכנה כשפרצה מלחמת השחרור של ישראל והעדיפו לראות
אותו יושב בכלא.
לאחר תקופה במעברה עברה המשפחה לגור בתל אביב- כשנה וחצי בכיכר
הרברט סמואל ואחר כך בשכונה הגרמנית הצמודה לנווה צדק. יוחנן עבד כעתונאי כל חייו
בישראל. אליהו למד בביה"ס היסודי בית החינוך על שם יוסף הגלילי. את לימודי
התיכון והבגרות סיים ב-1963 בתיכון
"חשמונאים" בבת ים, לשם עברה המשפחה ב-1960.
לאחר תום מלחמת העולם השנייה הגיעו
לעיר לובלין שבפולין שני פליטי השואה, לובה זילברשטיין (שכל בני משפחתה נספו
בשואה) וישעיהו קייט (שברח לרוסיה וניצל מהשואה שפגעה ביתר משפחתו). הם הכירו
בלובלין ובראשית 1948 החליטו להינשא. בסוף אותה שנה נולדה בתם הבכורה צילה-שרה.
עוד כשהיתה תינוקת החליטו הוריה לעלות לישראל ובשנת 1950 עלו והתיישבו בארץ. לאחר
מספר גלגולים השתקעו סופית בשכונת מפדה בחולון ופתחו שם חנות מכולת שפירנסה אותם
בכבוד עד סוף ימיהם.
בשנת 1964, כאשר אליהו מצרי היה כבר
סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, הוא הכיר את צילה קייט שהיתה אז בסוף לימודי
התיכון. בסוף 1965 הפכה היכרות זו ליחסי חברות בין השניים.
ביוני 1967 גוייס אליהו לחטיבת ירושלים כלוחם, בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת
ששת הימים. בשבת שלפני פרוץ המלחמה באה צילה לבקר את אליהו במחנה בו שהה בירושלים.
בביקור זה החליטו השניים כי אם יעברו את המלחמה הקרבה בשלום הם יתחתנו
לאחריה.
ביום שני 5 ביוני המלחמה פרצה ואליהו הוזעק עם פלוגתו להשתתף בקרב כיבוש
ארמון הנציב והמוצבים שסביבו. המלחמה נמשכה עד 10 ביוני ולאחר כחודש ימים, כאשר שב
הביתה, החליטו אליהו וצילה לממש את החלטתם. הם התחתנו בנובמבר 1968 בבית השריון
בת"א. בתקופה זו השלים אליהו את שרותו הצבאי (כעתודאי) והתגורר בעיר דימונה,
לשם עבר ב-1966 כדי לעסוק בחינוך. צילה למדה בסמינר למורים לוינסקי וכשסיימה
לימודיה הצטרפה לאליהו בדימונה וגם היא החלה לעבוד שם כמורה. לאחר תום שרותו
הצבאי, שבמסגרתו השתתף אליהו גם במלחמת ההתשה (מרס 69 עד אוגוסט 70) בסיני, חזר
אליהו לעסוק בחינוך בדימונה. בשנת 1970 נולדה לצילה ואליהו בתם הבכורה אופירה.
לאחר 11 שנות עבודה אינטנסיבית בתחום
החינוך בדימונה, בהן הספיק אליהו להיות מורה, מחנך, סגן מנהל ומנהל חטיבת ביניים,
החליט לשנות עיסוק. בחודש יוני 1977 גוייס אליהו לשורות "המוסד למודיעין
ותפקידים מיוחדים" לשרות רב שנים, מרתק ובלתי-שגרתי. במסגרת שנות שרותו במוסד
נשלח עם משפחתו לשרת בלונדון (1980-84), במכסיקו (1986-89) ובצרפת (1992-96).
בינתיים נולדו לזוג נועה (1975), יונתן (1984) ורוני (1989).
במהלך שנים אלה זכה אליהו לשרת במגוון
תפקידים מבצעיים ולבצע נסיעות רבות ברחבי העולם במסגרת תפקידו, חמש השפות שהוא
דובר סייעו לו מאד בעבודה זו. מכל המבצעים והפעילות החשאית, לה היה שותף, יש מבצע
אחד בו לקח חלק פעיל, העולה על כולם, מבחינת חשיבותו הלאומית וערכיותו והוא מבצע
המוסד להעלאת העדה האתיופית למדינת ישראל, שנקרא "מבצע משה" ואחריו
"מבצע שלמה" . במסגרת מבצע זה זכה אליהו לבקר באתיופיה, בקניה ובסודן
ולהיות שותף לעלייתם של מאות רבות מיהודי אתיופיה לישראל.
מה שאליהו לא ידע בעת השתתפותו במבצעים
להעלאת יהודי אתיופיה, הוא שבשנת 1988, במסגרת "מבצע משה" עלתה לארץ עם
בני משפחתה ילדה חלשה וחולה בת 4 בשם אדיסה מלדה. הם הגיעו ארצה בשלום, הילדה
החולה טופלה בבית החולים סורוקה וחייה ניצלו. המשפחה התיישבה בבאר שבע שם נולדו
להם עוד 5 ילדים- ובסך הכל 11 ילדים. בארץ
אדיסה שינתה את שמה להדס ושאיפת חייה היתה להפוך לרופאה ולהציל חיי ילדים, כפי שרופאי
סורוקה הצילו את חייה שלה. היא למדה רפואה באוניברסיטת בן גוריון וזכתה להיות
הרופאה הראשונה מבני העדה האתיופית שהוסמכה בישראל.
בתקופת לימודיה עסקה הדס גם ביוגה ובאחד
מסמינרי היוגה בו השתתפה הכירה בחור צעיר שגם הוא עסק ביוגה ושמו יונתן מצרי – בנם
של צילה ואליהו מצרי. השניים התאהבו אהבה ממבט ראשון , המשפחות ערכו היכרות ובברכת
שתי המשפחות החליטו להתחתן. באוקטובר 2008
נישאו השניים בחתונה צבעונית ותוססת שבה התמזגו הקצב האתיופי עם המוסיקה המערבית,
הריקודים הקצביים האתיופיים עם הופעת בלט של רוני ונועה והתחושה היתה של קיבוץ
גלויות מושלם ואמיתי. להדס ויונתן נולדו תמר (2011) והילל (2013). הם מתגוררים בבסיס חיל האויר
בחצרים שם הדס משרתת כרופאה. יונתן עובד כאדריכל בבאר-שבע.
אחיותיו הגדולות של יונתן הן אופירה
ונועה. אופירה נישאה ב-1995 לזוהר ירון שמשפחתו עלתה ארצה מצ'כוסלובקיה ואביו פרופ'
אריה ירון ז"ל היה חוקר ומרצה במכון וויצמן ברחובות. למרבית הפלא, אופירה
וזוהר הכירו ב…מצרים, עת שעבדו שם שניהם בחברת אל-על. לשניים נולדו 4 ילדים
(מאיה, אורי, שירה ויהונתן) והמשפחה חיה בתל-מונד, לאחר שחזרו מ-7 שנות שליחות
בעיר וונקובר שבקנדה.נועה נישאה ב-2003 לאבי סירי, שמשפחתו
ממוצא מעורב- תימני ועיראקי. לשניים נולדה ב-2005 בת בשם יובל חיה סירי, היום בת
11 ותלמידה בבי"ס ניצנים בתל-מונד. ההורים התגרשו בהיותה בת שנתיים. בשנת 2016
ילדה נועה בת נוספת לה ולבן זוגה אברם, ונקרא שמה בישראל הראל. המשפחה מתגוררת בתל-מונד.
האחות הצעירה רוני, בת 25, עבדה
כקונדיטורית, סיימה לימודיה והוסמכה בביה"ס לקונדיטוריה אסטלה. כיום רוני
סטודנטית לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל-אביב ורווקה עדיין. מתגוררת בדירה שכורה
ברשפון.
סבא אלי ונכדתו יובל סירי, עבדו יחד בפרוייקט "הקשר הרב דורי", כדי
לספר יחדיו את סיפור המשפחה. זהו סיפור מרתק שמתחיל אי שם בצפון סוריה, באי קורפו,
בלובלין שבפולין של אחרי המלחמה, בנדודים בשליחות המדינה ברחבי העולם. הסיפור שולח
זרועות מחבקות גם לעבר אתיופיה, תימן, צ'כוסלובקיה והכל מתנקז בסופו של דבר למקום
אחד בו נסגרו כל המעגלים- ישראל. הסיפור הזה לא נגמר כאן- הוא נישא הלאה על כנפי הדורות של ארבעת ילדי
ושמונת נכדי, כן ירבו. זהו סיפור קיבוץ הגלויות המשפחתי שלנו
שבמסגרתו הקמנו משפחה המקובצת מכל קצוות הגולה וחוגגת בגאווה רבה את חייה בארץ
ישראל. כך התממשה גם במשפחתנו הבטחת אלוהים
לרחל:
"מִנְעִי
קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ
נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה';
וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם".
תשע"ו
מילון
ציונותציונות- כל פעילות למען הקמת מדינת ישראל, הגנה עליה או חיזוקה.
ציטוטים
”ושבו בנים לגבולם" - הארץ, היא הבית שלנו. “