מאגר סיפורי מורשת

זו אני…

השם המקורי שלי הוא פרלה. מקור השם הוא על שם סבתא רבתה שלי שקראו לה פרל. כיום, חלק קוראים לי פולה  וחלק פנינה (השם העברי שלי). שם המשפחה שלי לפני החתונה היה קנופמכר, לאחר החתונה שונה לזיגלמן. לא הייתה לי בעיה לשנות את שם המשפחה מקנופמכר לזיגלמן/ בנוסף, לשם המשפחה שלי יש משמעות, זיגלמן בגרמנית זה בעל סירה, אך לסבא שלי לא היה סירה. כנראה שבן משפחה בעבר הרחוק התעסק עם הים.

היה לי אח אחד שקראו לו אברהם. שנינו קיבלנו יחס שווה ונהנינו ביחד. מהצד של אמא היו 8 בני דודים. כל המשפחה שלי מתה בשואה ונשארתי לבד.

נולדתי ב – 15 ליולי 1933. בגלל שבילדותי לא חגגתי בכלל ימי הולדת ואפילו לא ידעתי את תאריך הלידה שלי, אני נהנית כיום מכל החגיגות עם המשפחה. אנחנו חוגגים ביחד עם המשפחה המורחבת את יום הולדתי עם המאכלים הרגילים (מרקים, פסטות, קציצות, תפוחי אדמה, סלטים…). אני נולדתי בפולין בעיר וולודבה (היא עיר אזורית וגדולה). פולין נמצאת ביבשת אירופה. אני אהבתי את פולין, אך כיום, אני יותר אוהבת את ישראל. בגיל 16, שנת 1950 עליתי לארץ ישראל.

הישרדות בשואה בתור ילדה

אני הייתי ילדה (בת 7-8 שנים) במהלך מלחמת העולם השנייה והסיפור שלי הוא סיפור הישרדות של ילדה לבד ללא משפחה. את אבא שלי לקחו הגרמנים כבר בתחילת המלחמה כשהוא ניסה להציל את הוריו שלו ונשארנו אני, אמי ואחי. בשנתיים הראשונות של המלחמה עברנו למחנה עבודה של הגרמנים ליד מקום מגורנו, אדמפול, באזור הכפרי. יום אחד אמי לא חזרה הביתה, שנים אחר כך סיפרו לי שבדרכה לביתה עם סל מצרכים שהיא קיבלה, תפסו אותה חבורה של אנטישמים שחשבו שהיא גנבה את המצרכים וירו בה למוות. שנים רבות אחרי המלחמה, הגעתי ליער עם ילדיי והקמנו באותו מקום מצבה לאמי. אני ואחי הגדול נשארנו תקופה מסוימת לבד. באחד הלילות, הוציאו את כולנו לכיכר. היה מאוד קר, אח שלי מצא לי פינה לנוח בה ואמר לי להמשיך לישון, אז היו הרבה יריות ואני זוכרת את עצמי שוכבת בין גופות שביניהם אחי. בלילה הבא ברחתי אל היער ותכננתי להגיע לחווה של סבי, אבל זה לקח יותר זמן משחשבתי – כמעט שנתיים. את התקופה שלי ביער אני זוכרת כתקופה ארוכה מאוד שאנשים טובים, בעיקר ילדים רועי צאן, עוזרים לי לשרוד את הלילה הבא. חורף שלם ביליתי עם הילדים. במהלך היום עזרתי להם עם הכבשים באחו ובערב הם היו חוזרים לבתיהם ואני הייתי נשארת במחבוא באחו, מחכה לאוכל שהם היו נוהגים להביא לי בבוקר. כמה קינאתי בכלבים ובכבשים, שקיבלנו יחס טוב יותר ממני ובכלל מיהודים.

 ניצלתי בנס

יש כמה סיפורים על אירועים, שבהם הייתי בטוחה שאני עומדת למות, אבל נס הציל אותי: פעם אחת, כשישנתי ביער העיר אותי קצין גרמני. נבהלתי ואמרתי לו "אתה יכול להרוג אותי עכשיו". הוא אמר לי שהוא לא באמת גרמני אלא פרטיזן רוסי וכדאי לי להתרחק מפה בגלל שנרדמתי קרוב לכביש. הוא לקח אותי אל בית חברתו והבטיח שהיא תשמור עליי. אך המציאות הייתה שונה. אחרי שהוא הלך, האישה הזו קשרה אותי ולקחה אותי על גבה כדי להסגיר אותי לגרמנים תמורת קילו מלח (חיים של יהודים היו שווים לשק מלח אחד!). הצלחתי להשתחרר מהחבלים בנשיכות ובבעיטות וברחתי לשדה הקרוב – שדה של צמחים גבוהים. נשכבתי בשדה והתחבאתי. הגרמנים יחד עם משתפי הפעולה שלהם עשו יישור קו בכניסה לשדה עם כידונים ומקלות והתחילו לסרוק את השדה. בשלב הזה עצמתי את עיניי וידעתי שזה הסוף. אני זוכרת שראיתי את ראש הכפר באופניים בשדה. הוא אמר לי בלחש: "תישארי לשכב עד שנעבור". הוא הציל אותי ממוות!

לקראת סוף המלחמה גרתי אצל משפחה שהכירו את סבא שלי. סיפרתי לכולם שאני ילדה נוצרייה יתומה בשם יז'ה (ידוויגה). השכן שלנו התחיל לחשוד שמסתתר מישהו בבית. אז המשפחה העבירה אותי מוסתרת בתא מטען של מרכבה לכפר שיצ'יצה.  שם הייתי רועה צאן חופשית ללא שום סכנה. אני זוכרת טוב מאוד את סיום המלחמה אצלנו בכפר. לילה אחד, ראש הכפר כתב על לוח המודעות שכל היהודים צריכים לעזוב הכל וללכת לעיר קרובה, והיתר היו צריכים לצאת לחצר בשל סכנות ההפגזה. כל אחד בנה לו אוהל בו הוא ישן. למחרת הרגישו הרבה עשן באוויר וראיתי להבה גדול מאוד מהעיר ליד הנקראת "סבין". זמן קצר אחרי, שמענו טנקים ודיבורים וראינו רוסים במדים. שמעתי אותם שואלים אותנו "כמה רחוקה ברלין?". אז הרוסים אמרו לנו שאנחנו יכולים לחזור לבתים שלנו. לי לא נשארה משפחה, אז לקחו אותי לבית יתומים נוצרי.

כשנגמרה מלחמת העולם השנייה, הגיע לבית היתומים בן דוד גדול שהכרתי כדי לאסוף אותי אל משפחתו. בהתחלה העדפתי להישאר בבית היתומים בגלל שחשבתי שאם תהיה עוד פעם מלחמה, עדיף לי להיות נוצרייה, לכן ברחתי חזרה לבית היתומים. אולם בפעם השנייה או השלישית הסכמתי וכך הגעתי למשפחה רחוקה שלי – משפחת זיגלמן. הבן הצעיר במשפחה היה גדול ממני, אבל נוצר בינינו קשר טוב.

עלייה לארץ

הגעתי לבית ספר בפולין הנקרא "לוחמי הגטאות" שם נודע לכל היהודים שהם עומדים לעלות לארץ ישראל. יחד עם משפחת זיגלמן עליתי על אונייה בשם "ארצה" לכיוון נמל חיפה. באוניה היה שמח, הצעירים והמבוגרים שיחקו ביחד ונהנו. מכיוון שירד שלג בארץ, האוניה עצרה באיטליה לכמה ימים באי בשם "פובליה"., טיילתי ונהניתי באיטליה, אבל שנגמר השלג בארץ, חזרנו להפליג לישראל והגעתי כמו כולם לשער העלייה בנמל חיפה בשנת 1950. משם הגענו למחנה עולים בשם "אחוזה". שם גרתי במעברה עם המשפחה עד שקיבלנו את השיכון שלנו בקריית ים. בשנת 1952 התחתנתי עם "צעיר המשפחה" חיים זיגלמן ויחד הקמנו משפחה בישראל. לאחרונה חגגנו 65 שנות נישואין.

תעודת העולה שלי

הפעולות מהילדות שלי

אני זוכרת  איך עזרתי לאמי להכין מאכל מיוחד שנקרא קרפלך (אני עד היום מכינה אותם). בנוסף, כמו רוב המשפחות היהודיות באירופה, אני גם זוכרת את החמין (צ'ולנט, תבשיל בשר חגיגי). אני גם זוכרת מילדותי את המאכלים: מרק עוף עם אטריות, צימס (גזר מתוק) וקומפוט (תבשיל פירות מתוקים שאני מכינה עד היום לקינוח).

יש גם שירים ששרתי בצעירותי וחלק אני כן זוכרת לדוגמה:" הבאנו שלום עליכם." אני שרתי שירים אלה עם חברים ועם המשפחה בשפה העברית (גם בפולין). בארץ, שרתי שירים אלה ורקדתי ריקודי עם וריקוד הורה בתנועת נוער "השומר הצעיר". פעם, זכרתי את המילים, אך כיום, רק כשאני שומעת את השיר, אני נזכרת במילים שלו.

בילדותי, שיחקתי עם חברים וחברות בשכונה בקפיצה בחבל, קלאס, אן דן דינו, גולות, מחבואים, שבויים.  רציתי לשחק עם ילדים כל הזדמנות שהיה ואהבתי מאוד את המשחקים . כמו כן אהבתי מאוד לסרוג. השתמשתי במכונת סריגה בבית, או סרגתי ביד. סרגתי עם 2 מסרגות או במסרגה אחת, אהבתי כל סוג של סריגה. פעם סרגתי המון לילדים ולמשפחה, אך כיום יותר קשה לי לעבוד עם הסריגה (וגם הילדים "הולכים לפי האופנה"). אהבתי לאסוף תמונות של המשפחה ושל אנשים חשובים בממשלה, קטעי עיתונים מעניינים ותשבצים. עד היום אני אוספת דברים אלה. כמובן שפעם, אהבתי גם לפתור כל מיני סוגים של חידות בעיתון.

החפץ שלי

יש לי חפץ שעובר מדור לדור, פמוט.  הפמוט עשוי כסף וחרוט עליו ציורים מיוחדים. הפמוט נוצר בפולין על ידי אומן פולני (כנראה שהאומן היה מדויק מכיוון שהציורים על הפמוט מיוחדים במינם). סבתא רבתה שלי קיבלה את הפמוט לחתונתה. הפמוט היה בסיביר (רוסיה) ולאחר המלחמה, הפמוט הגיע לפולין לבית של סבתא שלי בעיר וורוצלב, אך בגלל שסבתא שלי הייתה כבר מבוגרת וחולנית, הפמוט היה רוב הזמן בבית שלי. בסופו של דבר, הפמוט הגיע ביחד איתי לישראל ונשמר אצלי עד היום. מפעם לפעם, אני מדליקה את הפמוט (ביחד עם הפמוט השני) ביום שישי בערב ובימי חג.

כיום

בימים אלה, אני בת 83. לפני כשנתיים עברנו בעלי ואני לגור בתל-אביב סמוך למשפחה. יש לי שלושה בנים וששה נכדים שמשמחים אותי ונותנים לי את הכוח להמשיך ולהנות מהחיים. אני כבר בפנסיה. אנחנו הולכים מדי שבוע למועדון קשישים ואנחנו משחקים שם משחקי קלפים: ברידג' ורמי . בבית, אני עדיין מתפקדת עצמאית (מבשלת, שוטפת כלים, תופרת) ומקווה שכולנו נהיה בריאים ונחיה עד 120.

הזוית האישית

סבתא פולה אומרת: נהניתי מאוד במפגשים. זה היה חידוש מצידי לפגוש אנשים בגיל שלי וסיפוריהם. במיוחד נהניתי לעבוד עם הנכד שלי מול המחשב. הסיפורים של האנשים הזכירו דברים מעברי. זה היה בשבילי בילוי רציני.

אוהד אומר: היה כיף מאוד להיפגש עם סבתא מדי שבוע ולשמוע את הסיפורים המרתקים שלה. מהמפגשים האלה למדתי הרבה על ההיסטוריה שלה, של משפחתי וגם של כל עם ישראל. הסיפורים המרתקים ביותר היו במלחמת העולם השנייה, סיפורי ההישרדות של סבתא שלי בלבלו אותי לגמרי, איך ילדה קטנה שרדה את כל זה? תודה רבה סבתא!