מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אירית, נולדתי ברומניה בעיר בוצ'צה, בשנת 1940. כשבאנו לארץ ברומניה קראו לי אינדה. כשבאנו לארץ, בשנת 1961, בשדה התעופה, החליפו לי את השם לשם עברי. בעת הכרזת המדינה בשנת 1948 הייתי עדיין ברומניה ומתי ששמעתי על זה שמחתי מאוד וקיוויתי לעלות לארץ ישראל.

 

בבית שלנו ברומניה היו ארבעה חדרים. באחד מהחדרים הקדמיים בישלנו, התקלחנו ועשינו כביסה בגיגית, שיחקנו בחוץ בשלג. השכונה שלנו הייתה שכונה נוצרית, אבל היחסים היו מאוד טובים עם השכנים. עד עכשיו יש לי חברים משם. בשכונה שלנו לא היה לנו בית כנסת, אם היינו רוצים ללכת היינו צריכים לנסוע לעיר הקרובה.

במהלך השבוע נהגנו לאכול: מרק, ירקות, בשר, ממליגה. בשבתות היה שונה: חלות, מרק, עוף , קיגל, צ'ולנט. 

 

שמות הורי, לאימי קראו בלומה ולאבי ישה ושם האחים שלי: מינה , צילי ז"ל. אבא היה בעל בית מלאכה לעיבוד עורות ואמא עזרה לו בעבודתו. אמא הייתה אדם חם, אוהב, מחבק, מנשק, מפנק ואבא היה בן אדם סגור אך דאגן .  אבא – היה גבר יפהפה, גבוה עם עיניים כחולות, כחולות כמו השמיים. אמא הייתה נמוכה ומלאה אבל עם פנים יפהפיות. אחותי צילי נפטרה בארץ ז"ל.

 

גרנו בשכונה שרובם היו נוצריים היו קומות מפגש של היהודים בעיר הקרובה מרחק של 20 ק"מ ממקום הולדתי. קניות היינו עושים בעיר הקרובה. המצרכים שקנינו היו: לחם, בשר, תפוחי אדמה, קמח, חלב, מוצרי חלב …

היו לי חברים, חברים שלמדו איתי בבית ספר בכיתה. הם גרו בשכנות איתנו. היינו משחקים במשחקי ילדות הכל בחוץ, תופסת, רצנו, שיחקנו בשלג , משחקי שלג . בשעות הפנאי קראתי ספרים. למדתי בבית ספר עממי בכפר למדנו מקצועות: גאוגרפיה, מתמטיקה, לשון, רומנית, היסטוריה, צרפתית, עבודות יד, ספורט. היחסים עם המורים היו טובים, מלאי כבוד אבל לא חברות. המשמעת הייתה מאוד חזקה. היו עונשים כמו לא לבוא לבית ספר יומיים, לעמוד בפינה שעות מול כל הכיתה. אם המעשה שעשית היית קשה אז גם העונש היה קשה. היו לוקחים את הילד מכיתה לכיתה לעשות לו בושות ולהשפיל אותו. הייתה תלבושת האחידה, חצאית כחולה, חולצה לבנה וכובע ברט חובה. יצאנו גם לטיולים, היו גם מסיבות. היה מורה אותו אני זוכרת במיוחד, מורה מבוגר לשפה רומנית הוא היה כמו אבא שלנו.  מקצועות הלימוד שאהבתי במיוחד, אהבתי היסטוריה, מתמטיקה, רומנית. לא אהבתי גיאוגרפיה, לשון רומנית וספורט.

 

בת מצווה לא חגגתי. היו חבריכם שחגגו את הגעתם לגיל ההתבגרות, במסיבות באולם בית הספר. בבית ספר לא היה לנו חדר אוכל. המאכל האהוב עלי בתקופת הילדות היה מרק, הרבה ירקות ומלאי. מתקופת בית הספר אני זוכרת עקרונות חינוכיים כמו חברות, כבוד הדדי, לקבל את האחר. את זמנכם הפנוי בילינו בטיולים, בטבע ובקריאת ספרים.

האזנו אז למוזיקה פופולרית, עממית, ג'אז. ריקודים שרקדו אז, ריקודים פולקלור רומני וריקודים סלוניים, טנגו. זיכרונותי משנות העשרים, בשנות העשרים שלי עליתי לישראל, הייתי ממש נרגשת. אלו סגנונות מוזיקליים וסגנונות ריקוד היו מקובלים שם ? היה מקובל מאוד ג'אז בתחום המוסזקלי ובתחום הריקוד היה ריקודים סלוניים בעיקר כגון: טנגו , ואלס, פסאדובלה. היו זמרים והלהקות ידועים של התקופה: איב מונטן זמר צרפתי , שרל אזנבור זמרים צרפתיים. שירים שאהבתי במיוחד, שירים רומנטיים, שירים של אהבה. השיר שהכי אהבתי היה לפאם. רקדתי רק במסיבות של בית הספר במועדון ועם הכיתה שלי והחברים. אמצעי הבידור שהיו נהוגים אז היו בעיקר: הצגות תאטרון, להקות מוזיקליות עממיות, סרטים, קריאת ספרים, שירים בפטיפון.

 

אמצעים התקשורת שהיו קיימים אז: דואר (מכתבים). נהגנו לבלות את זמננו הפנוי פגישות, השמעת שירים בפטיפון , ללכת לסרט ביחד. נהגנו לקרוא ספרים, מוזיקה שקטה בפטיפון. האנשים  תקשרו בעיקר בדואר במכתבים, לא בפאלפון, ברור שלא אינטרנט. 

 

בעבר הקשר בין בני זוג נולד ע"י הכרויות. אנשים הכירו ביניהם, מצאו שפה משותפת, תחביבים משותפים. היחסים בין הורים לילדים, הדור של ההורים שלנו היו דור ניצולי שואה והיו יותר סגורים הקשר היה יותר של דאגה וקשר אישי לא היה. לא יכולנו לשוחח על כל דבר.

 

 קשרים בין גברים ונשים נוצרו דרך המשפחות, שידוכים, פגישות אקראיות בקולנוע, בעיר, בטיילת. נהגו לחזר אז אחרי בחורה עם זר פרחים, הזמנה להצגה, לסרט ומתנות. קשר אינטימי גלוי לא היה מותר, כמעט כלום, היה מותר רק נשיקה, יותר בלחי במקום בפה. עם ההורים דברנו על לימודים, על דברים של יום יום, אוכל.  ההורים היו מעורבים בחיים שלנו, היו מעורבים, אבל לא בקטע של אהבה, הם היו נורא נורא דאגנים.  כמשפחה נהגנו לחגוג את החגים, ארוחות במשפחה מצומצמת, קניות ביחד.

 

אני לא הכרתי את בן הזוג שלי בשידוך, אבל המשפחות הכירו בינינו וככה נוצר הקשר. הכרנו בישראל, בנהריה ופה התחתנו. נולדו לנו שני ילדים. יש לנו שבעה נכדים. ארבעה מהבת שלנו ועוד שלושה מהבן. נינים עדיין אין הבן הבכור עד לא מזמן היה מנכ"ל מפעל זיתא והבת מנהלת חשבונות של עסק של חשמל עדן אור. הבן גר בגשר הזיו והבת בית לידי.   

 

עליתי בשנה 1961 והסיבה לעלייה היא אנטישמיות ברומניה, רדיפה ליהודים. הגעתי לארץ ישראל בטיסה ישירה עם המשפחה שלי. הטיסה נחתה בשדה תעופה לוד ומשם נסעתי באוטובוס לנהריה. היו לי פה שבעת האחים של אבא שלי היו פה. את השפה למדתי בקיבוץ. הייתי ארבעה חודשים בקיבוץ גבעת, עבדנו שם היה לי ממש כיף שם. היה לי מזה טוב ולמדנו עברית. כעולה חדשה, הרגשתי טוב, הייתי שמחה ומאושרת. הייתה לי קליטה קלה גרתי בבית של המשפחה שלי. נקלטתי טוב בארץ.

 

סיפור שזכור לי במיוחד מהתקופה הזו, אחרי שבוע שהיינו בארץ פגשתי את סבתא שלי שלא ראיתי אותה 15 שנה מאוד התרגשתי מאוד אהבתי אותה היא הייתה כל כך יפה וקטנה .. לאחר מכן עברה לגור איתי בבית.

תשע"ו