מאגר סיפורי מורשת

נולדתי כשרגא מוזלמן בגטו ורשה. מכיוון שהיה חשש שנוסגר לשלטונות הנאציים, קראו לי הורי בשם סבק או וויטק, שמות פולניים למהדרין.  כשנסתיימה המלחמה שבתי להיות שרגא. שם המשפחה מוזלמן הוסיף ללוות אותי עד שהתחתנתי ואז שיניתי אותו לגלמור (גל של מור).

השנים שבין 1940 לבין הכיבוש הסובייטי מתאפיינות בשלטון האימים של המשטר הנאצי. תחת שלטון זה נרצחו סבי, שלושת הדודים שלי (אחיה של אמי) ושל אבי. כשהנאצים שרפו את הגטו הם גם הבעירו את החדר שבו הסתתרנו. על רקע זה התגלתה תושייתה של סבתי, כשהיא תולשת כל חומר דליק מהקירות, כדי להגן עלינו מפני הלהבות ומפני הסכנה של חנק בעשן. בשלב הבא היא הניחה על אדן החלון קרשים וסמרטוטים עשנים כדי שהנאצים לא יחשדו שמישהו כיבה את האש.

כשהייתי בן שמונה נסעתי עם סבתי, שיינדל, ממחנה העקורים בגרמניה לנמל מרסיי שבצרפת. הסיבה שעליתי ארצה דוקא עם סבתי קשורה לצורך של אמי ואבי החורג להכין תשתית כלכלית לצרכי הקיום בארץ. אמצעי התחבורה היה משאית סגורה כדי שלא תחזה בנו עינא בישא של המודיעין הבריטי. לאחר שהגענו ליעד הובילו אותנו אחר כבוד לגשר צר מאד עשוי עץ, שבקצהו המתין לנו סיפונה של "אנייה" בשם "עמליה". מתחת לסיפון מצאנו מספר רב של דרגשים דו תכליתיים: מיטות כתכלית עיקרית ו"סולם יעקב" לרדת בו לבטן האנייה. סבתי, ברוב תושייתה, מצאה לי מקום ליד אחד המאווררים המעטים שנמצאו בכלי השיט. אף על פי כן נאלצנו, במשך ההפלגה, לעלות לספון כדי לנשום מעט אויר צח. אגב, באחת העליות האלה כמעט ונשטפתי לים ורק ידה התקיפה של סבתי מנעה מהמצולה לבלעני. לאחר תשעה ימים הגענו לנמל חיפה. תחנתנו הבאה היתה בפרדס חנה ולאחר תקופה מסוימת שוב פרקו אותנו המשאיות במקום שכוח אל בשם סחנה דרוויש. המאפיין הבולט ביותר של המקום היה קיר וחצי ללא גג אך עם ברז שהיה במרחק הליכה של מספר דקות מה"בית". לא נחה דעתה של סבתי עד שאחזה בידי והצעידה אותי במסע מזורז עד מנשיה שביפו. כאן נמצאו לנו הקירות החסרים ואף גג. זה היה הבסיס להגעתם ארצה של אמי, אבי החורג ואחי הקטן. 

ילדות ביפו 

ביפו עברו עלי השנים של בית הספר העממי. זה כלל רביצה על שפת הים שנמצאה כשני מטרים מהכניסה לבית, משחקי ילדות (שהם פרק בפני עצמו) "לימודים" בבית הספר, התעללות במורים ועוד כהנה וכהנה. השלב הבא היה בית הספר התיכון. על רקע אי הידע שרכשנו בבית הספר העממי היו לימודי ההמשך סיוט שנמשך ארבע שנים.

השרות הצבאי 

בעקבות סדרת אירועים לא משמעותיים במיוחד מצאתי את עצמי בחטיבת גולני, במחנה שנשא את שמי. לאחר הטירונות הגעתי לקורס מפקדי כתות אלא שלקראת סופו נזרקתי ממנו אחר כבוד. אירוע משמעותי אחד התרחש במהלך הקורס אלא שבשעת מעשה לא עמדתי כראוי על חשיבותו: יצרתי קשר עם נערה העתידה ברבות הימים להיות אשתי, המחזיקה מעמד אתי למרות כל הסיכויים. נחת מרובה לא שבעתי גם מהמשכו של שרות הסדיר שלי. המשכו של מסלול זה קיבל מפנה לטובה בשרות המילואים. עשרות השנים במסגרת זו אף הן נושא ססגוני שאין מסגרת זו עשויה להכילו.

החיים במסלול האזרחי 

בתקופה זו מומשו המטרות החשובות ביותר אם כי, בשעת מעשה, הן נראו משעממות וחסרות חשיבות. באופן כללי ניתן לתאר מטרות אלה כהקמת משפחה בארץ ישראל במנותק ממורשת הגלות ותוך הרגשת נצחון על הנאצים ועל שאיפותיהם לגבי. המשפחה נוסדה, התפתחה והיא מוסיפה להתפתח. הביטוי הנוכחי של התפתחות זו היא יצירה זו ביזמתו של בית ספר "תפוז" ובהשתתפותה הפעילה של נעמה נכדתי, אשר מטעמים ברורים אני לא מעוניין להביכה ולכתוב מה אני חושב עליה. 

 

תשע"ה 2015