מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הנופש שהפך לסיוט

סבא אריה דניאל הנכד ואורי שריד
סבא אריה וסבא רבא ישראל קוליק ז"ל
סבא אריה, מספר את הסיפור, לזכרו של סבא רבא ישראל קוליק

תמונה 1

סבא אריה בפורים

נולדתי בשנת 1948 בעיר קישינב ברוסיה (מולדובה) לאבא ישראל ז"ל ואימא בריינה ז"ל. אבא שלי, ישראל, גדל וחי, עם הוריו ואחיו, בצפון פולין בעיירה ששמה קנישין ליד ביאלסטוק. חשוב לציין שרוב תושבי העיירה היו יהודים. בתחילת 1939, ישראל, בן 15, נער צעיר, חניך בתנועת הנוער העובד והלומד, פלשו הגרמנים לפולין דרך הצפון. מדריכי הנוער העובד והלומד, הבינו שמשהו לא טוב עומד לקרות. הם בקשו רשות מהמשפחה לקחת את אבי, כמו את שאר החברים שלו בתנועת הנוער העובד ולנסוע לפרק זמן קצר במעבר לגבול, ברכבת  לרוסיה, על מנת לנפוש שם. ההורים הסכימו ואבא ישראל, נסע עם הקבוצה לרוסיה.

באותו הזמן הגרמנים נכנסו לעיירה, אספו את כל היהודים במין גטו, שרפו את כל בתי העיירה והוציאו את כולם להורג. דבר האסון, נודע לאבא ישראל ולשאר החברים בקבוצה, בעודם ברוסיה, הנופש הפך לסיוט. בשלב זה כבר אי אפשר היה לחזור לפולין. הגבולות נסגרו והגרמנים, כבשו את כל פולין. הקבוצה שנפשה ברוסיה, התפרקה, כל אחד הלך לדרכו. אבא שלי, ישראל, התחיל בנדודים בשטח רוסיה כשהוא חי וישן ביערות ומבקש לעבוד על מנת שיהיה לו מה לאכול. אבא, חי ביערות יחד עם הפרטיזנים הרוסיים ונלחם איתם נגד הגרמנים. 5 שנים, נדד לעומק רוסיה, על פי התקדמות הגרמנים, כשהוא יודע שהוא נשאר לבד והגרמנים הרגו את כל משפחתו. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, אבא, כבר בחור בן 20, עבד במפעל צבאי ליצור טנקים לצבא הרוסי בעיר ששמה צילאבינסק, בצפון רוסיה. במפעל, הכיר את אמי שגם עבדה באותו מפעל, כשהסתיימה המלחמה אבא שלי ואימא שלי חזרו לעיר מולדתה של אמי, קישינב, כדי  להתחתן. שלוש שנים לאחר המלחמה, נולדתי אני, סבא אריה ושבע שנים לאחר מכן, נולד אחי יהושע.

תמונה 2
סבא אריה בבית הספר היהודי בוראצלב שבפולין

בקישינב, גרנו בבית קטן במרכז העיר ודיברנו בשפה רוסית. חגגנו את החגים היהודיים וגם את החגים הרוסיים. הספקתי ללמוד בכיתה א' בבית ספר רוסי. אבא שלי, היה אדם ציוני, שרק חלם לעלות לארץ ישראל. מכיוון שהיתה לו אזרחות פולנית אפשרו לנו לחזור לפולין, כי רק מפולין היתה אפשרות לעלות לארץ ישראל. בפולין גרנו בעיר גדולה ששמה ורוצלב.

למדתי בפולין בבית ספר יהודי, שהיה בפרבר של העיר. למדתי 5 שנים בבית הספר הזה הייתי נוסע בוקר בוקר לבית ספר בשתי רכבות חשמל, הלוך וחזור. פרברי העיר היו עדיין הרוסים מהמלחמה שהתרחשה ועדיין לא שוקמה. אהבתי בתור ילד להסתובב עם חברים בין ההריסות ותמיד חשבנו שנמצא משהו שהיה שייך לגרמנים. בזמני החופשי אהבתי ללכת לבתי קולנוע, הייתי הולך עם אבא שלי למשחקים באצטדיון האולימפי שהיה בעיר. אני זוכר חיים טובים של אחרי המלחמה. אהבתי את אוסף הבולים ולעזור לאבא, לארוז ליהודי העיר את רכושם, לפני עלייתם ארצה. בחורפים המושלגים אהבתי להחליק על הקרח אהבתי את הלימודים בבית הספר. בחופשים היינו נוסעים, התלמידים והמורים, למקומות רחוקים לנפוש. למדתי בבית ספר את השפה הפולנית אנגלית ואידיש. כעבור חמש שנים, קיבלנו אישור לעלות לארץ ישראל.

תמונה 3
סבא אריה אחיו יהושע וסבא רבא ישראל ז"ל וסבתא רבתא בריינה ז"ל

בסוף דצמבר 1960, הייתי בן 11, החל מסע העלייה לארץ באמצעות הסוכנות היהודית. מהעיר ורוצלב שבפולין יצאנו ברכבת לתחנה הראשונה בוינה שבאוסטריה. במעבר הגבול עצרה הרכבת לביקורת דרכונים. חיילים עלו לקרון הרכבת שלנו לבדיקה, וכשהגיעו לתא שלנו עשו בקורת במזוודות, מסיבה כלשהי, אילצו את אבי לרדת  מהרכבת לביקורת, חיכינו בוכים ומבוהלים. אבא חזר לרכבת ואתו החיילים, שהחליטו לקחת את אחת המזוודות. לאחר נסיעה, הגענו למשרדי הסוכנות היהודית בוינה. כעבור יום יצאנו מוינה, באוטובוסים קבוצה גדולה של יהודים, בנסיעה לעיר נפולי, עיר נמל, שבאיטליה. בנפולי גרנו בבית מלון תוך כדי המתנה לנסיעה לארץ. ההמתנה הייתה די ארוכה כשבוע ימים. בשבוע זה, אני ואבי טיילנו בשווקים ואבי עסק במכירת דברים שהביא מפולין כדי שיהיה לנו כסף לארץ. בסופו של דבר, קיבלנו הודעה שאנחנו לא מפליגים לארץ אלא טסים מרומא לארץ.

הגענו לארץ למזג אוויר חורפי בתאריך 1.1.61. זהו סיפור הניצחון של סבא רבא ישראל לכבודו של נכדי דניאל שחר.

תמונה 4
אני דניאל שחר הנין והנכד, סבא אריה וסבא רבא ישראל ז"ל, ישראל קוליק.

הזוית האישית

הנכד דניאל: היה כייף מאוד במהלך הכתיבה, הרגשתי גאווה גדולה, שסבא חלק איתי את סיפורו. עכשיו כולם יודעים את ההיסטוריה של המשפחה שלי.

סבא אריה: העבודה עם הנכד שלי נתנה לי הרגשה נהדרת וחוויה רגשית עצומה לשתף את הנכד שלי בכול הסיפורים והחוויות מילדותי ומסבא רבא שלו, שנפטר במהלך העבודה והזיכרונות שהעלינו מסבא רבא שלו הם מרגשים אותי מאוד. לזכרו של ישראל קוליק ז"ל.

מילון

פרטיזנים
פרטיזן הוא כינוי ללוחם בצבא לא-סדיר (ראו גם גרילה) שפועל נגד כוחות כיבוש. הכינוי מתייחס בדרך כלל ללוחמים בתנועות מחתרת נגד הכיבוש הנאצי באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך נעשה שימוש במושג גם ביחס למתנגדים בכוח לכיבוש הסובייטי במזרח אירופה לאחר המלחמה ולחברים בקבוצות התנגדות צבאיות אחרות. מקור המונח באיטלקית, שבה משתמשים במילה partigiano במשמעות "מתנגד למפלגה/לכוח".

ציטוטים

” דבר האסון, נודע לאבא ישראל ולשאר החברים בקבוצה, בעודם ברוסיה, הנופש הפך לסיוט. “

הקשר הרב דורי