מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המשפחה מעל הכל

יואל פרי
נעמי ויואל פרי- אירוע משפחתי
סיפור חייו של פרי יואל

פרי יואל

שם האב: עזריאל

שם האם: תקוה

נשוי לנעמי

בית הוריי

משפחתי- שמי יואל, אני קרוי על שמו של סבי מצד אבי שנרצח בפרעות אוקראינה, אז גליציה, בידי הנאצים ועושי דברם.

הוריי היו חלוצים, הם עלו ארצה בשנות ה-20 של המאה הקודמת. נולדתי בירושלים בשנה בה פרץ המרד הערבי הגדול לאב שהיה עובד תחנת החשמל הירושלמית.

אבי היה ממקימי התחנה ובהמשך עבד בה כפועל, הוא התקדם למעמד של מנהל מחסן התחנה ולימים נבחר לחבר הנהלה. אבי עבד במשמרות ובעיקר במשמרות ליליות, הוא היה אדם מוכשר בעל תבונת כפיים, הוא מיעט לדבר והיה שתקן כדרכם של גברים רבים, עם זאת, אהב לשיר והיה בעל קול ערב.

אִמי הייתה עקרת בית חרוצה. כדי לסייע בפרנסת המשפחה היא בישלה ארוחות צהריים לתלמידים שהוריהם נעדרו מן הבית. עבור ארוחות הצהריים המזינות גבתה תשלום סמלי, אך מעבר לתשלום, זכתה ליהנות מסיפוק רב, ולמען האמת, עלי לציין במלוא ההערכה שהיא הייתה בשלנית מצטיינת.

אף שביתנו היה מרווח, המטבח היה זעיר ממדים והכיל בתוכו מקרר ותנור, ציוד עזר כזה, היה בהחלט נדיר באותה תקופה. זכור לי שאל המטבח שלנו, היו מגיעות חברותיה כדי לשפוך את לִבן בפניה, או ללכת רכיל.

בחצר הבית הייתה גינת ירקות קטנה עליה עמלה אמי, לא כל הזרעים נקלטו בשל האדמה הכבדה ואף שהדבר גרם לה צער, לא רפו ידיה והיא טיפחה באהבה את גינתה.

אני בן הזקונים במשפחה. לאחותי הגדולה ממני בשש שנים קראו דלילה. היא הייתה בעלת עיניים כחולות ולמיטב זכרוני הייתה נערה מפונקת ותמיד התווכחה איתי כדי להתחמק משטיפת כלים.

לא פעם הצרה אחותי את צעדַי. היא מנעה ממני להיכנס לפעילויות של תנועת הנוער של בני גילה שהתקיימו בביתנו. אך אני הייתי עקשן ורציתי להיות עם הגדולים. כך או אחרת הייתי נדחף פנימה אל החדר וקובע בפניה עובדה.

כאמור היה לנו בית גדול בן מספר חדרים, וגם אני ארחתי בו את חברי הרבים בשעות אחר הצהריים ובסופי שבוע.

מעת לעת נהגו הוריי להשכיר את אחד מחדרי הבית לדיירים מזדמנים. הדייר התורן סבל ממעשי קונדס מצדי ומצד אחותי. אחד התעלולים שנהגנו לעשות, היה לתפוס את חדר השירותים בבית. על אף מעשי השובבות הללו, היינו ילדים טובים וממושמעים ועזרנו לאמי בעבודות הניקיון ובסידור השולחן לפני הארוחה.

את סבי וסבתי מצד אבי לא זכיתי להכיר. הוא התייתם מהוריו בגיל צעיר. כפי שסיפרתי סבי נהרג בשנת 1942 בעת שטבחו ביהודי אוקראינה וגם סבתי, שרה, נפטרה כשאבי היה עדיין ילד.

לסבתי מצד אמי, קראו שושנה. גם את סבי השני, מאיר, שהיה בעל בית מסחר לקטניות ועסק ביבוא ויצוא, נרצח בפרעות אוקראינה. ידוע לי מסיפוריה של אמי, כי הוצע לו להימלט בחסות ההנהגה היהודית בעירו, אך הוא סירב להצעה להציל את חייו.

הדור הצעיר:

תמונה 1

קצת היסטוריה- בשנת 1940, שנה לפני מבצע ברברוסה שבו כבשה גרמניה הנאצית את אוקראינה ואת היהודים שבה, חיו באוקראינה כ-2.4 מיליון יהודים, רובם נספו בשואה.

למרות שיתוף פעולה יחסי בין האוקראינים לגרמנים הצליחו כ-850 אלף מתוך כ-2.4 מיליון מיהודי המדינה לברוח מאוקראינה במהלך המלחמה, בעיקר לשטחים אחרים בברית המועצות כמו סיביר, אוזבקיסטן ומדינות נוספות במרכז אסיה שהיו חלק מברית המועצות.

רבים מיהודי אוקראינה כלל לא נלקחו למחנות השמדה, הם נרצחו על אדמתה וגופותיהם רוכזו בבורות על- ידי יחידות האס-אס ומשתפי פעולה אוקראינים. ראשית היה נמסר שעל היהודים להתכנס במקום מסוים. משם הובלו ברגל למרחק של כמה קילומטרים, עד שהגיעו לאזור ובו גיא טבעי – ושם נורו למוות. כמעט ליד כל כפר וכפר שהיו בו יהודים ניתן לזהות את גיא הריגה כזה וקבר אחים ביער הסמוך.

נעורַי

את שנות לימודי בבית הספר היסודי העברתי בבית חינוך לילדי עובדים בירושלים.

בשנת 1948 בהיותי בן 12 פרצה מלחמת העצמאות, אשר במהלכה הוטל עוצר כבד על ירושלים ודרכי הגישה לעיר נחסמו על-ידי כנופיות של פורעים. כילד זכורה לי תקופה זו כחוויה נעימה. במשך שלושה חודשים לא הלכנו ללמוד בבית ספר ושהינו שעות רבות בחברותא במקלטים.

לא נחשפנו למלחמה הקשה, אף כי נפל פגז בחצר הבית שלנו. למזלנו הפגז לא התפוצץ. באחת הפעמים בעת שנורה מטח פגזים באזור, עליתי עם אבי אל גג הבית לצפות בנפילתם. היה זה מעשה חסר אחריות שנגמר בנס, והיה יכול להסתיים באסון כבד מפני שאחד הפגזים חלף במרחק של סנטימטרים ספורים מראשי.

לימודים בחיפה- התקבלתי לתיכון לבנים בחיפה שהיה ממוקם בקרבת הטכניון. למדתי שם מכיתה ט' עד כיתה יא' ובאותם ימים התגוררתי בבית משפחה חיפאית בחדר משותף עם בתם, תמורת קורת הגג והמזון שסופקו לי שילמו הוריי. היו לי מורים מצוינים ואחד מהם, המורה למכונאות, שכינינו בשם "הזקן" בשל זקנו הלבן, זכור לי במיוחד.

הפסקתי את לימודי בחיפה מאחר שמצבה הכלכלי של משפחתי לא אפשר להם להמשיך ולשלם למשפחה החיפאית. רציתי להמשיך ללמוד, אך נאלצתי לחזור לירושלים כדי לעזור בפרנסת משפחתי. לפיכך שילבתי עבודה ולימודים, למדתי בתיכון ערב לבגרויות ועבדתי בשעות הבוקר בבית החרושת לתנורי נפט "פרידמן".

הייתי חבר בתנועת הנוער המאוחדת עד הצבא וגם אחרי השירות. שם הכרתי חברים חדשים שעם חלקם אני שומר על קשרים גם היום ובעיקר עם אלה המתגוררים ברמת-גן. המרחק עד המועדון היה די גדול ולכן ליווינו את הבנות

בתנועת הנוער היו פעולות חינוכיות וחברתיות, הכף הגדול היה ללוות את הבנות בדרך הביתה.

יואל פרי בילדותו:

תמונה 2

השירות בנח"ל מוצנח- עזבתי את הבית בהיותי בגיל 19 עם גיוסי לצה"ל. באותה תקופה שמחתי לעזוב את בית הוריי, כדי לא להיות לנטל על משפחתי, לא הייתה אז כול מחשבה על השתמטות, הנוער התייחס אל השירות כמובן מאליו, כזכות וכחוויה.

היינו חבורה מגובשת של נערים ונערות שתמכה איש בחברו, ואחד מחברי הטובים גדעון ז"ל היה לי כאח. הוא היה בן בית אצלנו, ספורטאי ובעל חוש הומור, הייתה לו וספה ויצאנו לטייל בכול הארץ, אפילו עד אילת הרחקנו יחד.

בעת שירותי הצבאי נפצעתי. היה זה בשנת 1956 לפני מבצע קדש בהמשך לפעילות עוינת של פדאיונים – מחבלים שזרעו טרור ברחבי הארץ.

שירתי בנח"ל המוצנח שהוקם בשנה זו בפיקודו של מוטה גור והשתתפתי בפעולות מבצעיות שנקראו "פעולות תגמול". נפצעתי במהלך כיבוש משטרת חוסן בחודש ספטמבר ואושפזתי בשל פגיעות בראש, בבטן, ברגל ובחוליות הצוואר.

כזכור, פרצה מלחמת סיני חודש לאחר מכן באוקטובר, אך אני לא יכולתי להשתתף במלחמה. השתחררתי מהצבא כנכה צה"ל ונרשמתי ללימודי טכנאות היצור במכון לפריון העבודה בתל-אביב. תחום זה, מקביל ללימודי תעשייה וניהול כיום. בתום הלימודים התחלתי לעבוד במקצוע שרכשתי.

עבודה והקמת משפחה

על קו ירושלים תל-אביב- חזרתי להתגורר בירושלים, העיר בה עברו עלי שנות ילדותי, אך בשל מיעוט המפעלים בעיר באותה תקופה עבדתי במרכז. בין בשאר עבדתי במפעל "סלילים" שעסק ביצור טקסטיל במסגרת "המשביר לתעשייה" של חברת העובדים ולאחר מכן עבדתי ב"מטע", מפעל לייצור מזון, כמו חומוס, מרגרינות ואבקות מרק. פרחתי שם ועשיתי חייל, הגעתי לדרגת המהנדס הראשי של המפעל והייתי אחרי על האחזקה והבטיחות במקום.

נעמי- באותם ימים בהם התגוררתי עדיין בירושלים פגשתי את נעמי, היא הייתה אהבתי הראשונה והיא אהבת חיי מאז. נישאנו בבית הכנסת של הרב שהיה אמור לנהל את טקס החתונה שלנו. מלכתחילה הייתה החתונה מתוכננת להיערך באולם ובהשתתפות אורחים רבים, אך האולם עלה באש ולא הצלחנו למצוא אולם חלופי.

קשיי הנגישות למרכז הארץ הכריעו לגבי החלטתנו לעזוב את ירושלים. עברנו להתגורר ברמת גן בשנת 1964.

אין להשוות את מצב התחבורה והכבישים בימים ההם לעומת הזמן הזה. גשר ההלכה טרם נבנה ורחוב אבא הילל סילבר טרם נסלל אף שהיו בתים משני צידי הרחוב, כך גם בהרבה רחובות אחרים, היו דרכי עפר בין הבתים.

ילדַי- שלושת ילדינו – ענת, רני וניר טופלו בידי רעייתי, כשעול הפרנסה העיקרי על כתפיי. טיילנו יחד ויצאנו לפיקניקים ולחופשות. נעמי עבדה בבית החולים "שיבה" וחיינו התנהלו בשיתוף ובאהבה.

בתנו למדה בתיכון חדש והיום היא רואת חשבון. הבנים למדו בבית הספר "ההדסים" ובהמשך למדו הנדסת אלקטרוניקה והם בעלי תואר שני בהנדסה וניהול.

שגרת החיים הטובים

שעות הפנאי- התחביבים שלי בעבר היו מגוונים במסגרת "בדק בית" שהייתי אמון עליו, כיום אני עושה ספורט ונהנה מהתעמלות במים, אני משתתף בחוג לצורפות, אנחנו מטיילים בארץ ומבקרים בהצגות, קונצרטים וערבי שירה.

את ימי ההולדת שלנו אנו מציינים בחופשה בצימר בהשתתפות כול המשפחה, בימי הקיץ אנו מבלים על שפת הים עם הנכדים ובימי שישי אנו מארחים את הילדים והנכדים. מדובר בשבט שלם של שישה מבוגרים ותשעה נכדים, כן ירבו.

אני מסייע לבנַי עם הנכדים ומשחק עמם כדורגל וכדור יד, חיי מעניינים ומלאי גיוון, ואני מודה על כך מדי יום ביומו.

מוטו- המשפחה מעל הכול.

את הסיפור ניתן לקרוא גם בפורטל עיריית רמת גן

מילון

הצר צעדיו
הפריע, שם מכשול

ציטוטים

”המשפחה מעל הכול“

הקשר הרב דורי