מאגר סיפורי מורשת

מצד אמא:

גוסטה-טובה                                       מורדכי בינר

נולדה באוסטריה                                 נולד צ'רנוביץ'

בעלי חנות לבשר-אטליז

מצד אבא:

אסתר-לאה                                          זונדל שטרן

נולדה באודסיה                                     נולד בצ'רנוביץ

עקרת בית-תופרת                                 בעל מספרה

שמות הורי-

קלרה-חיה                                          שפסל-שבתאי

נולדה בצ'רנוביץ                                   נולד בצ'רנוביץ

אדריכלית-בחו"ל                                  בעלי מספרה

סיפור הורי

בשנת 1945 בתום המלחמה הורי חזרו ממחנות הריכוז לעיר שבה גדלו צ'רנוביץ, אימי חזרה הביתה עם אביה ושני אחיה כשהם יתומים מאימם, הסבתא נפטרה במחנה ריכוז ממחלת הטיפוס נקברה במחנה מוגילוב. אבי חזר ממחנה הריכוז ב-1945 לעיר צ'רנוביץ עם אימו ושתי אחיותיו ,אביו נפטר ממחלת הטיפוס ונקבר במחנה מוגילוב. לאחר שנה הורי ברחו מצ'רנוביץ לרומניה לעיר ארד בגלל הרוסים, לאחר שנה הורי נפגשו והתחתנו ובשנת 1948 עלו לישראל.

בית הורי בצ'רנוביץ

חתונת הורי

ילדותי

נולדתי ביפו בבית חולים דג'אני ב-27.10.49  בת יחידה לבית משפחת שטרן ולהורים ניצולי שואה, עד גיל חמש לא דיברתי עברית, אימי ספרה הרבה על ילדותה ועל כל מה שעברה. אבי מעולם לא הסכים לדבר על ילדותו וכל מה שעבר עליו עד יום מותו. מיום הולדתי  ועד גיל חמש גדלתי ביפו בחדר אחד עם שירותים ומטבח משותפים עם עוד שתי משפחות, כל מי שעלה לארץ ישן אצלנו עד ש"יסתדר".  בכיתה א' עברנו לתל אביב למדתי בבית ספר אחד העם, גרנו ב"דמי מפתח" חדר אחד מסדרון ושירותים משותפים עם שתי משפחות.

זאת הייתה דירת קרקע ,אימי טיפחה את החצר שתלה פרחים יפים, תלתה מנורות צבעוניות והביאו לי כלב, חתול ואפרוח שגדל לתרנגול והודות לדברים אלו חברותי אהבו להגיע ולשחק בחצר שהייתה מלאה בצחוקים.

אני והורי עם כלבתי פיפי

הבית שלי באחד העם

שירותי בצבא:

בשירות החובה בצבא שירתתי כמורה חיילת בבאר יעקב. הצבא צרף אותי עם עוד חיילת ודאג לנו לדירה ביישוב, השכר כמורה חיילת היה גבוה יותר משכר החיילות ששרתו בחיילות השונים, בבוקר לימדנו בבית ספר ואחה"צ העברנו פעילויות חינוכיות במועדון הקהילתי. בבאר יעקב נחשפתי לאוכלוסייה שמורכבת מעדות שונות. בחוויה האישית הופתעתי שבמרחק נגיעה מגבעתיים אנשים אינם יודעים קרוא וכתוב וחותמים את שמם בטביעת אצבע.

המפגש המשמעותי בחיי

בשנת 1972 נשאתי לבעלי יוני, הוריו הוזמנו לבית הורי כדי לדבר על חתונתנו. שקיבלנו את פניהם התברר שאמא שלי ואמא של בעלי לעתיד למדו יחד ברומניה באותה הכיתה והיו חברות מגיל 5 ולא ידעו מה עלה בגורל אחת של השנייה מיום גירוש היהודים מביתם למחנות הריכוז. ההתרגשות הייתה גדולה ויד המקרה איחדה שתי משפחות בשמחה רבה.

סיכום

קראתי לסיפור האישי שלי- "המשפחה-מפעל חיי", היות ובאתי מרקע משפחתי מאוד מיוחד- משפחה קטנה אמא אבא ואנוכי בת יחידה ללא סבים וסבתות, הורים קשי יום הנעדרים מהבית שעות רבות הייתי עצמאית מגיל צעיר מאוד. ואני שהתברכתי במשפחה יפה ליאת עופר זיו נטע מור והילה וכמובן נכדים מקסימים, החלטתי להקדיש את זמני לעזרת המשפחה בכל שאתבקש וביחד עם בעלי הגמלאי, בהחלטה הדדית שלנו, אנו מסייעים למשפחה ללא תנאי ובכל עת שמתבקשים תוך שיתוף פעולה. למרות השעות הרבות עם המשפחה אנו מצליחים לבלות בחברת אנשים, לשמוע הרצאות, לטייל בארץ ובעולם ומצליחים ליהנות מכל העולמות.

השבט המשפחתי שלנו

הזוית האישית

טובה: התרגשתי מאוד עד בכי, המפגשים עוררו בי זיכרונות רבים, השאלות שנשאלתי ע"י נכדתי רגשו אותי. החשיפה שלי בפניה בזמן המפגשים לא היו קורים אלמלא הקשר הטוב בינינו אני חושבת שלא הייתי מספרת או מעלה לפניה את הסיפורים הללו, אני מודה להוגי הרעיון וליוזמים הפרויקט היה מקסים בעיני. יהלי: נהניתי מאוד בפרויקט, הזמן איכות עם נונה היה דבר שלא יחזור הסיפורים המורשת והזמן הם היו מהנים ממש והייתי רוצה עוד הזדמנויות כאלה.