מאגר סיפורי מורשת

כשהייתי בת 6 קמה המדינה ופרצה מלחמת העצמאות. האויבים שלנו הערבים רצו להשמיד את המדינה הצעירה ובעיקר את ירושלים. הם עשו מצור על העיר, לא הגיע מזון לעיר וגם לא היו מים. בעיית המים של ירושלים נפתרה על ידי כך שהשתמשו במים שבבורות. העיריה סגרה את כל הבורות וחילקה את המים שווה בשווה לכל התושבים.

כדי שיהיה מים לכל תקופת המצור חילקו מעט כל יום. ההקצבה הייתה דלי של 10 ליטר לנפש ליום, וזה היה צריך להספיק מהבוקר עד למחרת בבוקר לכל הצרכים. כל יום הייתה מגיעה משאית עם מים והאנשים היו עומדים בתור עם הדליים והפחים לקבל את הקצבת המים שלהם.

מיכל מים על עגלה רתומה לפרד או חמור ואנשים

עומדים בתור למלא את הפחים שלהם.

אפילו הפרופסור עומד בתור כדי לקבל את מנת המים היומית שלו.

איך מסתדרים עם 10 ליטר מים ליום?

מתוך: כרוז לתושבים שפורסם בירושלים בעת המצור

כדי לראות איך מסתדרים עם 10 ליטר ליום בלבד נסתכל על דף ההוראות שחולקו לתושבים. מנת המים היומית – 10 ליטרים לנפש (המים נלקחו מברכות אגירה, נבדקו בדיקה בקטריולוגית, עברו חיטוי כימי וראויים לשימוש מבחינה היגיינית). המים יחולקו לבתים: יש להכין את הכלים הדרושים (המפורטים להלן) כדי שחלוקת המים תיעשה במהירות, ובצורה היעילה ביותר. …לשם כך יש למלא את ההוראות הבאות בדייקנות:

מי שתייה – הפרש מהמנה היומית 22 ליטרים לנפש לתוך כלי נקי לצרכי שתייה. כסה את הכלי והחזק אותו במקום  ריר…השתמש במי הכביסה המלוכלכים לשטיפת הרצפות ולהדחת בית-הכיסא. רחיצה – השתמש לרחיצה במים זורמים (לא בקערה).

זיכרון אישי שלי כשקמה המדינה גרנו, אמי ואני, בתלפיות. אבא שלי היה מגויס למלחמה. בשכונה לא היה חשמל וגם רדיו לא יכולנו לשמוע. על הכרזת המדינה שמענו רק למחרת, בשבת בצהריים, כאשר אחד השכנים שהיה לו מכשיר קשר שמע על הקמת המדינה. הוא יצא לרחוב וסיפר לכולם: "קוראים לה ישראל" וכך ידענו שקמה לנו המדינה וקוראים לה בשם ישראל.

באותו לילה פינו אותנו מהשכונה שלנו באוטובוסים משוריינים אל תוך העיר ירושלים. אני הייתי אז בכיתה א' וכבר ידעתי לקרוא וקראתי את המודעות ברחובות על הקמת המדינה ושמחתי מאוד.

במשך המלחמה עברנו ממקום למקום בירושלים כדי למצוא מקום בטוח, אבל בכל מקום נפלו פגזים ביום ובלילה ולא היו מקלטים. במקום מקלט היינו ישנים בלילה בחדר המדרגות בקומה הראשונה. כל זה נמשך חודשים רבים עד שהסתיימה המלחמה וחזרנו לביתנו בתלפיות.

הזוית האישית

עדן שרעבי ואמה קולינס מתעדים את סיפורה של תמר.