מאגר סיפורי מורשת

המפגש של סבא וסבתא

שמי אליהו רימון לבית רומנו. הורי עלו לארץ מדמשק  שבסוריה בשנת 1935 בנפרד.

הורי הכירו בארץ בתל אביב. אבי היה ספר והייתה לו מספרה בעיקר לנשים. אמי הייתה באה אליו להסתפר וכך הם הכירו.

הורי התחתנו בשנת 1938 ונולדו להם שלושה בנים שאני האמצעי מביניהם.

נולדתי בתל אביב בישראל בשנת 1941. גרנו ברחוב הרצל בתל אביב בדירת 3 חדרים כל משפחתי, סבי וסבתי (הורי אימי) ושני האחים של אימי.

בתקופה הזו האנגלים שלטו בארץ ולא הייתה מדינת ישראל.

סבי היה קירח וזכור לי אירוע שבאתי עם אמי למספרה, התיישבתי על הכיסא  ואמרתי לאבי שאני רוצה קרחת כמו לסבא, שדרך אגב אני קרוי על שמו. לא עזרו שום שכנועים ואבי עשה לי תספורת קצרה אך לא כמו לסבי. העברתי את ידי על הראש ואמרתי "זה לא כמו של סבא אני רוצה קרחת על הסכין". בסוף יצאתי קירח לחלוטין כמו שרציתי.

לפני הכרזת המדינה זכור לי שחיילים בריטיים היו עוברים ברחוב הרצל בת"א עם רכבים צבאיים וביניהם חיילים סקוטים עם חצאיות משובצות וכובעים אדומים (כינינו אותם כלניות כמו השיר של שושנה דמארי ז"ל). כמו כן, ברחוב הסתובבו אנשים כהי עור מסודן שמכרו בוטנים קלויים וחמים, וכדי למשוך ילדים לבוא ולקנות אצלם, היה להם תוף גדול וקוף קשור עם שרשרת, הם היו מתופפים והקוף היה קופץ ומרקד. בסוף אמרו לנו בבית ספר לא להתקרב אליהם כי הם מלאים מחלות.

במלחמת השחרור כבר מלאו לי שבע שנים, ולכן זו תקופה שאני זוכר יותר. בלילות היו עושים האפלה, מכבים את כל האורות או מניחים וילונות שחורים על החלונות כדי שלא יראו אור מבחוץ. מטוסים מצריים טסו מעל תל אביב, השליכו פצצות ופגעו בתחנה המרכזית הישנה. היו כמובן אזעקות ויצאנו לחדר המדרגות, כי לא היו מקלטים.

בתקופת המלחמה אני זוכר את האונייה "אלטלנה" שעלתה על שירטון בחוף תל אביב, ואיך שהיא בערה במשך ימים. לאחר המלחמה עשו תצוגות כלי מלחמה בכיכר שבחוף הים, היום כיכר האופרה, וגולת הכותרת היה מטוס פייפר שהביאו לשם. במשך השנים, בימי העצמאות, נערכו מצעדים צבאיים שעברו לאורך כל רחוב אלנבי, והמונים הצטופפו על המדרכות ובמרפסות הבתים כדי לצפות במצעד.

למדתי בבית ספר דתי-ממלכתי "תחכמוני" ברחוב לילינבלום. לבית הספר צעדנו כמובן, ברגל ורק בימי חורף קשים נסענו באוטובוס. בתקופת מלחמת השחרור העבירו אותנו לבית ספר בשדרות רוטשילד, ובבית הספר "תחכמוני" שיכנו משפחות שפונו מיפו, שכן היו בה קרבות מבית לבית.

היו לי דודים שגרו ביפו והינו נוסעים אליהם בעגלות וסוסים.

אני אהבתי ללכת לבית הכנסת בימי שישי ושבת עם סבי שאני קרוי על שמו. בימי שבת לאחר התפילה אני ואחי הגדול היינו קוראים את פרשת השבוע ליד סבא שלנו.

שנות החמישים היו שנים גשומות במיוחד, ורחוב הרצל היה מוצף תמיד. כדי לחצות את הרחוב היינו משלמים כמה פרוטות לאדם שהיה מעביר אותנו לצד השני בעזרת תלת אופן.

בשנת 1950 ירד שלג במקומות רבים בארץ, כולל באזור המרכז, והיה נחמד להיות בחופש מלימודים ולשחק בשלג כמו שהיום נוסעים לחרמון.

לאחר שסיימתי תיכון, התגייסתי לחייל האוויר כאלחוטן. במשך השירות הצבאי למדי טכנאות אלקטרוניקה בבית ספר הטכני של חיל האוויר ושירתי שלוש שנים בקבע. בתקופת השירות נסעתי לצרפת והשתלמתי במפעל אלקטרוניקה בפריז במשך כתשעה חודשים.

לאחר השחרור מצה"ל התחלתי לעבוד בתעשייה האווירית, שם עבדתי קרוב לשלושים שנה עד שיצאתי לפנסיה מוקדמת בשנת 1994. יום העבודה הראשון שלי במפעל היה תאריך מיוחד במינו 6.6.66. במשך השנים נסעתי לחו"ל בתפקיד מספר פעמים למקומות שונים בעולם.

שמי אסתר רימון לבית סעדיה. הורי עלו מתימן לארץ בשנת 1934 בעקבות עליית הוריהם קודם לכן. בתחילה הורי הגיעו לכרם התימנים בתל אביב וכעבור שנתיים עברו לפתח-תקווה. אני נולדתי בשנת 1943 בשכונת מחנה יהודה  שבפתח תקווה. אבי היה חקלאי ואמי הייתה עקרת בית.

תחילה גרנו בבית מחמר בוץ וקש, וכשהיינו רוצים להרחיב את הבית או לתקן, היינו מתקנים עם בוץ וקש. המטבח והשירותים היו משותפים למספר משפחות מהשכונה. בשכונה הייתה מיילדת וכולם באותה תקופה נולדו בבית.

התקופה הייתה קשה מאד, התחבורה בפ"ת הייתה גרועה ולכן הלכנו לבית הספר ברגל. אבא מצא עבודה בפרדס בכפר אז"ר ומדי יום היה הולך ברגל מפתח תקווה עד כפר אז"ר, וכך חסך כסף.

למדתי בבית ספר דתי נצח ישראל לבנות בפ"ת ואחר כך בסמינר אפרתה לבנות בבקעה בירושלים. בגלל קשיים כלכליים חזרתי לתיכון ישורון בפ"ת ואחר כך חזרתי לפנימיית "בית חלוצות" ולמדתי בבית ספר לאחיות ביקור חולים בירושלים. בסיום לימודי הסיעוד התגייסתי לצבא ושירתי בתל השומר. המשכתי לעבוד שם כאחות עד לפנסיה.

הייתה זו תקופה שהבריטים שלטו בארץ, ויהודים גרו לצד ערבים. מדי פעם היה עוצר (בעיקר בלילה), ולא התאפשר לצאת מהבתים. ראינו חיילים בריטים וערבים בכל מקום ופחדנו להסתובב. אחרי שהבריטים עזבו פרצה מלחמת השחרור וגייסו את כל מי שיכל להתגייס. זו הייתה תקופה לא פשוטה.

אני ממשפחה גדולה של שש אחיות ושבעה אחים, סך הכול היינו שלושה עשר אחים ואחיות ואני מספר 4 במשפחה. אחותי הגדולה נולדה בשנת 1936 ואחותי הצעירה בשנת 1960. היינו מאוד קרובים זה לזה, ועשינו המון כיף יחד. בפסח, הבנות היו אחראיות על כל הניקיונות והארגונים. ואילו הבנים היו הולכים לבית הכנסת, מכינים את הברכות ומכשירים את הכלים. חוויה זו חרוטה בזיכרוני. בערב החג היינו מסובים על מזרונים, וכל אחד היה קורא קטע מההגדה לפי הסדר. באמצע היו שולחנות וכלים מיוחדים לפסח. אמי הייתה מכינה לחם מיוחד לפסח, והשכנות היו באות להשתמש בתנור החמר שלנו, שהיה מחוץ לבית. היא גם הייתה מכינה חרוסת מיוחדת. היינו שרים יחד את כל הברכות והשירים. כל חג היה מיוחד בהכנות אליו. אני הכי זוכרת שהיו קונים לנו בגדים חדשים ונעליים חדשות בראש השנה ובפסח. היינו ממש מחכים לזה.

בימי שישי, כל המשפחות היו מביאות את המאכלים שהכינו – ג'חנון,קובאנה, לחם וחמין למאפיה מרכזית ב"מחנה יהודה". האופים היו מניחים את המאכלים בתנור מרכזי, ובשבת כל הילדים היו הולכים להביא את המאכלים הביתה. בשבת, כאשר אבי היה חוזר מבית כנסת, היינו עושים בבוקר קידוש וארוחת בוקר חגיגית.

זכורות לי החתונות של אחיותיי, וגם של השכנים. החתן, הכלה, כל המשפחות והחברים היו באים ל"שבע ברכות" בבית הכנסת. לאחר הברכות, הכלה הייתה הולכת הביתה עם הנשים, ואחריה הגברים היו לוקחים את החתן לאורך הרחוב ושרים לכבודו עד הבית. בבית היו עושים שוב "שבע ברכות" וארוחה לכבוד החתן והכלה. אחר כך, היו מוציאים פיצוחים, פירות יבשים ושתייה חריפה וממשיכים בחגיגה. כל השכנים היו עוזרים בכיף בהכנות לחתונה ותורמים מכל הבא ליד.

במשך כעשרים וחמש שנה אני מתנדבת במועדון "ליונס אבוקה"  בסניף  פתח תקווה.

המועדון תומך בעיוורים ובילדים חריגים ועושה פעילויות התנדבותיות. על ידי כך גם אוסף כסף למטרות שונות. המועדון הוא בין-לאומי, ומדי שנה מתקיימת צעדה במועדון במקום כלשהו בעולם. חוויה בלתי נשכחת עבורי היא צעדה שהשתתפתי בה בפילדלפיה, ארצות הברית ב 1997.

 

אני אוהבת מאוד לעשות עבודות יד, לצייר, ללכת להצגות ולהיפגש עם אחיותיי, חברים וחברות.

כאמור, הכרתי את בן זוגי אליהו בבית החולים תל השומר במחלקת אף אוזן גרון כאשר בא לבקר חבר שנפצע, והתחתנו ב – 1967.

 

המפגש בינינו: בסוף שנת 1965 הייתי בצבא קבע בחיל האוויר ואסתר הייתה אחות בבית חולים תל השומר במחלקת אף אוזן גרון. היה לי  חבר שנפצע בבסיס והוא נשלח לתל השומר למחלקת אף אוזן גרון.

הגעתי לבקר את חברי בשעות הערב ופגשתי את אסתר במחלקה שבה שכב החבר שלי. בסיום הערב, אסתר סיימה את משמרת הערב ואני הצעתי לקחת אותה הביתה על הקטנוע שלי.

החבר שלי שכב בבית חולים מספר ימים שבהם לקחתי את אסתר הביתה כל יום וכך המשיך המפגש בינינו עד

שהתחתנו בשנת 1967 בחודש פברואר.

רכשנו בית ברמת ורבר, פתח תקווה. מאוחר יותר עברנו לגור ברחוב ביל"ו, שם גרנו כעשרים וחמש שנה.

לאחר ארבעה חודשים פרצה מלחמת ששת הימים וגויסתי למילואים. אסתר עבדה במשמרות מוגברות בבית החולים.

המלחמה נמשכה שישה ימים אבל אני המשכתי במילואים ואסתר המשיכה לעבוד במשמרות מוגברות.

 

לאחר שנתיים נולדה בתנו הראשונה יפעת, אמא של נעמה. לאחר מכן נולדו אסף, דיקלה ורינת. הילדים התחתנו ונולדו לנו נכדים ונכדות.

ביולי 2010 עברנו למושב גבעת כ"ח בעקבות בתי דקלה. באותו זמן גם בתי רינת עברה לכאן, בעוד בתי יפעת גרה ברעננה, ובני אסף גר בתל-אביב. המעבר אפשר למשפחה המורחבת שלנו – ארבעת ילדינו וכל הנכדים, להיפגש בצורה נוחה יותר. הכרנו אנשים נחמדים רבים, ואנחנו נהנים מאוד מהפעילויות בישוב: טיולים, חוג התעמלות והרצאות. תודה לאל, התמזל מזלנו, וכל יום אנחנו מודים על מה שיש ומקווים לעוד הרבה שנים של אושר ובריאות.

 

 

 

זה הסיפור של אליהו רומנו (סבא) ואסתר סעדיה (סבתא) וכיום שם המשפחה הוא רימון בנוסף הנכדה שעזרה בעריכה נעמה טנקל.

הזוית האישית

היה לנו כיף מאוד ונחמד לכתוב את הסיפור ומעניין מאוד אני מאחלת לסבא וסבתא כל טוב, שמחה, אהבה ובריאות. סבי מאחל לי: שתגדלי ותעשי נחת למשפחתך ושתצליחי בכל מה שתרצי.