מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי דורית ואני סבתא לרחלי ולעוד 4 נכדים. אספר לכם על העלייה שלי לארץ.

נולדתי ברומניה בשנת 1953 בעיר וטרה צורנה. עיר יפיפיה תאומה לעיר טבריה. עיר מלאה בנופים של נהרות ופארקים. בפארקים מסתובבים להם סנאים אשר לא פוחדים מהאנשים ומחכים לאוכל. בפארק יש בארות אשר יוצאם מהם מים מוגזים, ממש כמו סודה.

בשנת 1959 עליתי ארצה עם הורי ואחי. הייתי בת 6 ואחי אליעזר היה בן שנתיים. עלינו למטוס "אל על" שהביא אותנו לאיטליה. שם עצרנו להמתנה של 3 ימים ושם גילינו את הפיצה והספגטי שהיו מאוד טעימים. לאחר 3 ימים באיטליה טסנו לארץ ישראל. משדה התעופה לוד הסיעו אותנו לחצרים למעברה ליד העיר באר שבע.

מהמעברה אל העיר מהעיר למושב

הגענו בלילה  למעברה, כך שלא ראינו שום דבר. המקום היה שומם מלבד כמה צריפים בודדים. בבוקר אבא שלי, ישראל התעורר והחליט לנסוע לעיר חולון כי שם נמצאת אחותו. הורי לא ידעו עברית ובשפת הסימנים  הצלחנו להגיע לתחנה מרכזית ומשם לביתה של הדודה בחולון. גרנו חודש אצל דודתי. לאחר תקופה זו עברנו למושב אמונים.

מושב אמונים: הוא מושב באזור הדרום ליד העיר אשדוד. מושב אמונים שייך למועצה אזורית באר טוביה. המושה הוקם בשנת 1950 על ידי עולים ממצרים. בשנת 1954 הצטרפו כעשרים משפחות עולים ממרוקו וממקומות נוספים. בקיץ 1955 חיברו את המושב למערכת רשת החשמל.

 מושב אמונים (ויקיפדיה)

ההסתגלות הייתה קשה ריח של פרות עבודה ברפתות ובלול לא הייתה פשוטה בכלל. גרנו שם כעשר שנים. לאחר מכן עברנו לקריית מלאכי. בקריית מלאכי הכרתי את בעלי סבא של רחלי יצאנו כ- 4 שנים. לאחר מכן התחתנו הבאנו ארבעה ילדים. בני הבכור חיים אביה של רחלי.

הזוית האישית

רחלי: היה כיף לראיין את סבתא דורית ולשמוע את סיפוריה.