מאגר סיפורי מורשת

ארץ המוצא

שמי עדינה קפלן ואני סבתא של עמרי מילגרם מבית הספר לטבע ד'2, תל אביב.

נולדתי בצ'כוסלובקיה בשנת 1939. הורי, שהיו ציונים, רצו לעלות לארץ-ישראל, אבל בסתיו באותה שנה פרצה מלחמת העולם השנייה וגבולות אירופה נסגרו.

בשנים הראשונות של המלחמה, (אבא, אימא, אחותי המבוגרת ממני בשלוש שנים ואני) הצלחנו לשרוד בעיר ברטיסלבה ובשנה האחרונה, בשנים 1944/45, התגוררנו בכפר קטן במרחק שעת נסיעה מברטיסלבה, תחת שמות בדויים נוצריים (השם שלי לא הוחלף, כי עדינה היה שמה של שחקנית צ'כית ידועה). יום אחד התגלתה זהותנו לגמרי במקרה, אך המשפחה שגרנו אצלה נטלה סיכון גדול, לא הלשינה עלינו ולא הסגירה אותנו לשלטונות הגרמניים. זהותנו היהודית נשמרה בסוד עד יום השחרור. לימים, ממשלת ישראל העניקה לאותה משפחה את אות חסידי אומות העולם בטקס רב רושם בפרלמנט בברטיסלבה.

עם השחרור של אירופה בשנת 1945, חזרנו לעיר. רק אז נודע לנו שההורים מצד אבי, אחיו ובני משפחתו וההורים מצד אמי, נספו בשואה. מעולם לא זכיתי להכיר את הסבים והסבתות שלי, את הדודים ואת בני הדודים, וכאב זה ילווה אותי כל חיי.

למרות הכל, ניסינו לבנות מחדש את חיינו.

אחרי המלחמה, הוריי אחותי חביבה מימין ואני

אני עליתי לכיתה א', השפה המדוברת הייתה סלובקית אבל בבית דיברנו גרמנית, כי אמי הייתה ילידת פרנקפורט שבגרמניה. אבי, שהיה עורך דין, פתח משרד באחד משלושת החדרים בדירתנו. ניהלנו חיי משפחה יהודיים שומרת מצוות, נסענו לטיולים ברחבי המדינה והיינו מעורים בחיי הקהילה.

העלייה לארץ

חלומם של הוריי לעלות לארץ ישראל לא נמוג ובשנת  1948 הם החליטו לעלות לארץ. ארזנו את כול הדברים היקרים לנו ואת כול זיכרונותינו והפלגנו מנמל מרסיי שבצרפת באנייה "טרנסילבניה" עמוסת עולים לארץ ישראל, שבאותם הימים נקראה פלשתינה. באותם הימים שרר משטר המנדט בארץ והבריטים עדיין שלטו בה. בתאריך 31.1.1948, כשהאנייה התקרבה לחוף, ראינו את שורת הבתים הראשונה של חיפה, וההתרגשות הייתה גדולה. כשעגנו, עלה על הסיפון מוכר תפוזים ערבי במכנסי שארוול, ובפעם הראשונה בחיי טעמתי את טעמו המופלא והעסיסי של התפוז הישראלי. עם הירידה מהאנייה הצגנו את דרכונינו האמתיים לפקידי השלטון עם אשרות כניסה מזויפות (גם הפעם הזדקקנו למסמכים מזויפים). פקידי הסוכנות היהודית אספו את הדרכונים לשימוש חוזר לעולים בלתי חוקיים נוספים. לעת ערב, יצאנו לאכול למסעדה קטנה ליד המלון בחיפה, ופתאום שמענו יריות באזור. נבהלנו, מאד, ואני, ילדה בת שמונה וחצי, פרצתי בבכי וייבבתי:  "אני לא רוצה להיות כאן, אני רוצה לחזור הביתה". למחרת, הסיעו אותנו ברכב משוריין בכביש המסוכן מחיפה לתל-אביב, שיום קודם לכן זרקו בו רימונים על רכבים חולפים. הגענו בשלום לתל-אביב, וכך התחלנו את חיינו החדשים בארץ.

השנים הראשונות בארץ

הורי השיגו בקושי רב דירה צנועה בת שני חדרים, ששכנה במה שניקרא אז צפון תל אביב (והיום: הצפון הישן של העיר). בקצה רחוב מגורינו, רחוב סוקולוב, הסתיים הכביש הסלול, ובהמשכו השתרעו שדות ענקיים. אחותי ואני התחלנו ללכת לבית הספר לבנות "תלפיות" בארץ החדשה. בשבועות הראשונים, הייתי יושבת בכיתה ובוכה בגלל שלא ידעתי עברית ולא הבנתי את מה שאמרו בכיתה. (בנות אחדות ידעו כמה מילים ביידיש מהבית וניסו לעזור לי). רק בשיעורי התעמלות הרגשתי כתלמידה רגילה כי בשעורי ספורט לא היו צריכים את העברית.

בה' באייר תש"ח (15 במאי 1948) הכריז דויד בן גוריון בתל-אביב על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ושמה: מדינת ישראל. למחרת פתחו כל מדינות ערב במלחמה על ישראל. הלימודים בבית הספר הופסקו, הילדים בשכונה היו מבלים את זמנם ברחוב ושם למדתי לדבר עברית.

בתום המלחמה שרר מצב כלכלי קשה בארץ והתושבים נאלצו לחיות בצמצום. אותה תקופה ידועה כתקופת ה"צנע". כל משפחה קיבלה מן הממשלה תלושי מזון שרק אתם היה אפשר לקנות מצרכים: למשל, תלוש אחד בחודש עבור בקבוק יין לקידוש, תלוש אחד עבור ק"ג עוף לשבוע. תלושים עבור חלב, גבינות ומצרכים אחרים שנקנו במכולת השכונתית. במקום ביצים, השתמשנו באבקת ביצים, ובמקום שוקולד, בתחליפי שוקולד. לבית הספר היה אבא מכין לנו כריכים מרוּחים בחמאה שעליהם פיזר עירית קצוצה. האוכל היה בסיסי, ללא פינוקים, הייתה לי ילדות מאושרת ומעולם לא הרגשתי שחסר לי משהו. אמנם חיינו בצניעות, אבל כולם סביבנו חיו גם הם בצמצום. השיבה למולדת ובניית הארץ הייתה הדבר החשוב ביותר באותם הימים לתושבים.

בית הספר היה רחוק מן הבית ונסענו אליו באוטובוס. אבל, לעתים קרובות קמנו מוקדם והלכנו אליו שעה ברגל, כדי לחסוך את דמי הנסיעה. המשחקים ששיחקנו בהם היו פשוטים אך כיפים: שיחקנו בחמש אבנים, בקלאס, בקפיצה בחבל ובריצה אחר חישוק גדול שגלגלנו אותו על המדרכה בשכונה.

אבי, שהיה עורך-דין, נאלץ לעבור פעם נוספת את בחינות המשפטים, משום שבארץ שרר החוק הבריטי והעותמ'אני (התורכי). בימים שהיה עולה לירושלים לעבודה וללימודים, הייתה אימא מכינה לנו ארוחה חלבית פשוטה, ולקינוח, קערת פודינג וניל ענקית, שהיינו טובלים בה לחמניות "זהב" שאפתה. טעמם הערב נשאר בפי עד היום הזה. ניהלנו חיי משפחה דתיים, הבית שלנו היה כשר ולא נסענו בשבת. אורח חיים זה השתלב היטב עם בית הספר ועם החברים הרבים של הוריי.

הזוית האישית

עדינה: מילדותי בחו"ל ובארץ, למדתי איך שומרים על קשרי משפחה הדוקים, איך מבדילים בין דברים חשובים לפחות חשובים בחיים ועל הסתפקות בחיים צנועים. אני מאושרת מאד שזכיתי להיות סבתא לשישה נכדים, ולקיים אתם מערכת יחסים אוהבת וחמה ולטפח אתם קשרים כפי שהיו לי עם הוריי.

עמרי: העבודה המשותפת הייתה נעימה ומפרה. למדנו אחד על השני ובילינו זמן איכות משותף. אנחנו מקווים שיזדמן לנו לעבוד ביחד על עבודות נוספות בעתיד.