מאגר סיפורי מורשת

שמי משה נולדתי בשנת 1933 בבלגרד שבסרביה אז יוגוסלביה.

אחד הדברים שאני זוכר מבלגרד זה שהיינו יוצאים כל שנה המשפחה לנופש באזור הים התיכון בחוף האדריאטי באיים. שם בילינו את החופש. כך זה נמשך עד 1941. חשוב להגיד שעד גיל 3 גרנו בבית קטן בקומה שנייה ושם שיחקנו כי הייתה חצר. אחר כך, עברנו לבית חדש שאבא שלי קנה. בית גדול. חשוב לי לספר שבגיל 7 חליתי במחלת השנית והייתי מרותק למיטה למשך חודש וחצי. לא ידעו לטפל במחלה ופחדו שיהיו עוד תופעות לוואי. מה שבעיקר אכלתי היה גזר מבושל.

גרתי ברחוב שמאד קרוב לנהר הדנובה. היינו יורדים אליו ומתרחצים בו. בנוסף, מעבר לבית שלי היה פארק ששמו "קלמקדן" שבו יש מבצרים מהתקופה העותמאנית. מהפארק יש תצפית לשני הנהרות: הדנובה והסבה שנשפך לדנובה.

מלחמת העולם ה – 2 מחולקת לשני תקופות קודם כל אספר על התקופה שבין 1941 לבין 1943. ב – 1941 יוגוסלביה נכבשה על ידי הגרמנים ומיד התחילה פעילות נגד היהודים. אבא שלי היה קצין בצבא ומיד גוייס. הגרמנים הפגיזו את בלגרד במשך שלושה ימים ללא הפסקה ולבסוף העיר כולה עלתה באש. גם על הבית שלנו נפלו פצצות תבערה והיינו צריכים לברוח. ברחנו רק עם אמא שלי, דרך גשר על הדנובה לעיר "זמון" שבה אבא הכין מסתור. לאחר מספר ימים חזרנו הביתה.

לאחר שהגענו הביתה חיכינו שאבא יחזור מהצבא וזה קרה לאחר שהגרמנים כבשו את יוגוסלביה. הצבא התפזר ואבא חזר.

במשך חצי שנה היינו תחת כיבוש גרמני. הם אספו את היהודים לעבודות כפייה, וגזלו מהם את כל רכושם. גם מאיתנו גזלו הגרמנים את כל רכושנו כולל הכספי. בעזרת תעודות מזויפות ברחנו לאזור הכיבוש האיטלקי, לעיר "ספליט".

לאבא שלי היו הרבה חברים לא יהודים, סרבים- נוצרים והם דאגו לתעודות מזויפות כדי שנוכל לברוח מבלגרד תחת הכיבוש הגרמני לאזור הכיבוש האיטלקי. בעזרת התעודות המזויפות ושמות שונים, עלינו על הרכבת ונסענו ל"ספליט". שם המשפחה המזויף שלנו היה "מתנוביץ'". לפני עלייתנו לרכבת, הורדנו את הטלאי הצהוב כדי שלא יזהו אותנו כיהודים.

לפי הוראת המנהיג האיטלקי "מוסיליני" – לא להסגיר את היהודים לגרמנים. בספטמבר1941, הצבא האיטלקי הזמין את כל היהודים להתייצב והודיע: חלק גדול יועבר לאי בים האדריאתי, וחלק יועבר לאיטליה. אנחנו היינו אלה שיועברו לאיטליה. הצבא האיטלקי העביר אותנו באוניה לעיר נמל איטלקית ומשם ברכבת לצפון איטליה לכפר "פוסניו". בכפר הסתובבנו חופשי, אבל אסור היה לעבוד ואסור היה לילדים ללמוד בבית הספר. קיבלנו תלושים לאוכל. כך זה נמשך עד ספטמבר 1943.

בספטמבר 1943, נפלה הממשלה האיטלקית ואיטליה עברה לבנות הברית שנלחמו בגרמנים. הגרמנים מיד כבשו את איטליה והתחילו לרדוף את היהודים. תושבי הכפר מיד החביאו אותנו אצל משפחות. אנחנו הוחבאנו אצל משפחת "איזוטון" (שלאחר מכן קיבלו את חסידי אומות עולם).

הוסתרנו קרוב לשנתיים. בערך שנה ושמונה חודשים בביתם של משפחת איזוטון ששם התחבאנו היה ליד המפקדה הנאצית ולכן היה מסוכן להישאר שם. משפחת איזוטון הבריחה אותנו לחווה בהרי האלפים, כמאה קילומטר משם. שם שהינו כחודש וחצי. שוב נאלצנו לברוח כי הגרמנים נתנו הוראה לסגור את החוות. בעזרת דודם של משפחת איזוטון הצלחנו לברוח מהחווה בדרך הבאה : דודם של משפחת איזוטון שם אותנו במכונית שלו ועלינו הוא הערים פירות, ירקות ולחמים וכך לא גילו אותנו.

בזמן שהוסתרנו דודי ואבא שלי לימדו אותי חשבון וגאוגרפיה. לא יכולנו לצאת. במשך היום היינו סגורים בתוך הבית (זה לא היה בדיוק בבית, אלא חדר). יכולנו לצאת רק לעיתים רחוקות בלילה. אותי היו מלבישים כמו ילדה וטיפסתי על עץ הדובדבן שהיה בחצר. פעם אחת בזמן שהוסתרנו הנאצים נכנסו לתוך הבית שהוסתרנו בו והמשפחה הסתירה את אבא והדוד שלי בבאר ישנה ( יבשה) שהייתה בחצר ואת אמא אותי ואחי נאמר להם (הנאצים), שאנחנו קרובי משפחה.

בסיום המלחמה הבריגדה היהודית שהייתה באיטליה, חיפשו יהודים שהיו מוחבאים. מצאו אותנו. אותי העבירו למחנה הכשרה ליד רומא ואת ההורים שלי לנאפולי. בגמר המלחמה הייתי בן 12 שנים.

ביוני שנת 1945 עליתי לארץ. הגעתי לעתלית ומשם הועברתי לקבוץ מזרע.

הזוית האישית

נועם גרטי: למדתי הרבה על חייו של סבא ולהעריך יותר את מה שיש לי כיום. לזכור שאז התנאים היו פחות טובים והיום אני חי בתנאים מצוינים.