מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במרוקו , בעיר פאס, הבת הבכורה להורי ואחות הגדולה לתשעת אחיי ואחיותיי.

בארץ למדתי בבית הספר היסודי "מורשה" בטירת הכרמל, ואחר כך בתיכון ערב "ציון". עבדתי בבית דפוס כחניכה לעזור לפרנסת המשפחה ובמקביל עזרתי לאמי בעבודות בית ובטיפול באחיי הקטנים.

 

בשנת 1947 הורי החליטו לעלות לארץ ישראל וחיכו להוראת הסוכנות היהודית מתי נוכל לצאת ממרוקו. ביום שישי כשאבא שלי יוסף ז"ל היה בבית הכנסת הופיע בביתנו נציג מהסוכנות היהודית והודיע לאמי שיש שני מקומות במטוס היציאה ממרוקו. החמין היה על הפתילייה ושולחן שבת ערוך לקבלת השבת. אמא שלחה שכן לבית הכנסת  לקרוא לאבא להגיע הביתה ושם נודע לנו שאבא לא יוכל לצאת איתנו כי לא אישרו לגברים צעירים לעזוב ולעלות לארץ. 

 

אסור היה לקחת ציוד, אסור לקחת מסמכים מזהים ואמא שחששה לצאת אל הלא נודע ללא מסמכים שיעידו שהיא אמא נשואה, אז היא החליטה לקחת את הכתובה שלה מהנישואין והסתירה אותה בחיתולו של אחי בן השנה. וכך, בסל קטן צררה בגדים לי ולשני אחיי ועזבנו את הבית ונשארו שם אבי, דודתי, סבתי מסעודה ז"ל וכל שאר הזיכרונות.    

אנשי הסוכנות ליוו אותנו רגלית למקום מפגש במדבר ומשם העבירו אותנו לאלג'יר. באלג'יר הייתה הוראה לעלות לרכבת שעמדה בתחנה ואמי העלתה את שלושתנו לקרון הרכבת וכשפנתה לקחת מהרציף את הסל, הרכבת נסעה ואנחנו שלושתנו נשארנו בקרון, אמי החלה לבכות ולצעוק שהילדים ברכבת שנסעה ואנשי הרכבת ניסו להרגיעה כי הרכבת נסעה להחליף קטר ובאמת כך היה. אחרי כרבע שעה הרכבת חזרה ואמי עלתה לקרון ומצא אותנו ישובים על ברכי שלושה גברים מכובדים עם ממתקים ומנסים להרגיענו, וכך מצאה אותנו.