מאגר סיפורי מורשת

שם האב: אלברט

שם האם: פרידה לבית פוליק

נשואה לאליהו

החיים בגולה

ילדותי- נולדתי בטורונטו. העיר הגדולה ביותר בקנדה, המהווה מרכז פיננסי ותרבותי בקנה מידה עולמי. אני בת הזקונים במשפחתי בת חמשת הילדים.

14 שנים הפרידו ביני לבין אחי הבכור קנט ועשר שנים הפרידו ביני לבין אחותי ברניס. מטבע הדברים לא התהוו ביני לבין אחי ואחותי הגדולים קשרים חבריים הדוקים בהיותי קטנה.

אף שביני לבין אחי ארנולד ז"ל הפרידו שמונה השנים היה לנו קשר טוב, הוא לקח אותי לקונצרטים, למוזיאונים לרכיבה על סוסים ולסקי. עם אחי דונאלד שנולד שנה אחת לפני נוצר קשר טוב מימי ילדותינו ועד היום הזה; נהגנו לשחק יחד, ללכת לסרטים, להחליק על השלג ולחלוק חוויות.

ברבות השנים השלמתי פערים גם עם אחי ואחותי הגדולים.

מצד אמי היו סבי מקס וסבתי אלה בעלי חנות או יותר נכון בית מלאכה לתפירה, סבא היה חיט וסבתא תופרת. סבא היה בעל חוש הומור ואהב לשחק עם נכדיו וסבתא נהגה לפנק אותי ואת אחי דונאלד במאכלים טעימים. אהבתי לבוא לביתם ולהישאר ללון אצלם.

מצד אבי, הכרתי רק את סבי יוסף ואילו את סבתי קת'רין לא זכיתי להכיר.

בידול והתבוללות- אבי עבד במפעל מתכת במשך שעות רבות ושב הביתה עייף בשעות הערב, אמי הייתה עקרת בית עמלנית וחרוצה שסינר כרוך דרך קבע למותניה ומרבית שעות היום עברו עליה במטבח. בבית שמרו על כשרות, אבל לא הקפידו על כל שאר המצוות. לבית הכנסת נהג לקחת אותי סבי והאווירה במקום קסמה לי. במיוחד זכור לי חג הפורים בו הרעישו ברעשנים בעת קריאת המגילה ואזכור שמו של המן הרשע.

בילדותי לא חשתי שונה או מיוחדת בשל יהדותי, עד שאירע מקרה עם בת של אחד השכנים לנו, ששאלה אותי פעם, "למה, אתם היהודים הרגתם את ישו?"

או אז הבנתי שעלי להתחבר בעיקר עם בנות הקהילה היהודית. למדתי בבית ספר יהודי והיו לי חברות רבות עמן הייתי במועדון שחייה, בתנועת הצופים וגם במקהלה בה נהגנו לשיר לכבוד שבת המלכה. כך מבלי משים התגבשה באישיותי מודעות לדת היהודית ולציונות. בחגים השתדלתי לבלות עם אחותי ברניס ובני משפחתה, שכן, ילדיה למדו עברית בבית הספר, עם זאת לא הסתרתי אתהנאתי בעת חגיגות חג המולד ונטלתי בהן חלק.

היום אני מבינה שהחיים בגולה גורמים לבני מיעוטים להטמיע את דתם בקרב כלל האוכלוסייה בשל רצונם להידמות לרוב ולא להתבדל. כך אפוא צמתי לראשונה בחיי ביום כיפור רק בהיותי בת 21.

נעורי- בנעורי למדתי נגינה בכינור והייתי פעילה בחוגים רבים, בהם: כדורסל, חץ וקשת, שחייה ושירת מקהלה. בין מקצועות הלימוד אהבתי במיוחד מוזיקה; אחד המורים שלנו היה שוחר מוזיקה והוא לימד אותנו כיצד להאזין לקונצרטים, להבין את עוצמת הצלילים ולחוש ביופיין האלמותי של נעימות שנכתבו על-ידי גדולי הקומפוזיטורים בעולם.

פחות מכל נטיתי לחבב את לימודי ההיסטוריה, אך בהיותי בת 16 עת למדתי על השואה, נשאבתי לתוך סיפורי התלאות והסבל של בני עמי בתקופת מלחמת העולם השנייה. בימים ההם נזכרתי כי כבר בילדותי סיפר לי גיסי בעלה של אחותי ברנדיס על משפחתו שנספתה בפולניה, וגם אם הדחקתי את סיפוריו במשך שנים הנה צפו ועלו עתה ביתר שאתוהטרידו את נימי נפשי.

המפגש עם אליהו- בהיותי בת 22 הכרתי את אליהו חמוי, ישראלי צעיר שהגיע לטורנטו. הייתי חובבת סקי מושבעת והחלקתי במיומנות רבה גם על גלגליות. רצה הגורל ובאותו יום בו הגיע אליהו לאולם הגלגליות עם חברים. בעת שהחלקנו יחד עשיתי תנועה לא נכונה והחלקתי על ראשי במקום על רגליי.אליהו חש אי- נעימות, ושאל אותי, האם ברצוני להיפגש עמו שוב.

על אף הסיטואציה המביכה לא איבדתי את עשתונותי והשבתי בחיוב, ומאז הכול היסטוריה.

כבר בדייט הראשון אליהו שאל אותי ישירות אם ארצה לגור בארץ. הוא סיפר על תוכניותיו לשהות בטורונטו כשנה ולשוב לישראל בה ראה את עתידו ועתיד משפחתו.

אליהו היה כל מה שחלמתי עליו, בחור יהודי-ישראלי נאה, נעים הליכות ובעל מזג טוב, חכם ובעל חוש הומור.

לאחר נישואינו שנערכו ב-31 בספטמבר 1969 נסענו לירח דבש באירופה ולאחר מכן, התארגנו לעלייה.

העלייה לארץ

ההתאקלמות בארצי החדשה- לקראת סוף שנת 1969עליתי ארצה עם בעלי, ובתוך עשרה ימים התקבלתי לעבודה במוטורולה. בתחילה התגוררנו בביתם של חמי וחמותי, משפחתו של בעלי קיבלה אותי בסבר פנים יפות ובחמימות רבה.

גם השמש הישראלית בחודש נובמבר, הייתה עבורי הפתעה נעימה לעומת השמש הקנדית הקמצנית. הבעיההעיקרית בתהליך התאקלמות שלי בארץ הייתה אי-ידיעת השפה העברית, למרות שלמדתי עברית לפני עלייתי לארץ, שהרי, אין דמיון בין שיעור עברית בכיתת לימוד לבין שיחת חולין פשוטה. למזלי הטוב, מרבית הישראלים הנם דוברי אנגלית ובסך הכול הסתדרתי לא רע, אך כעבור מספר חודשים נרשמתי ללימודי עברית באולפן כשבכוונתי להתגבר על קשיי השפה.

בעיה נוספת הייתה המרחק מבני משפחתי ומחברי וחברותי. לפתע הייתי לבד, לא היה לי על מי להישען ועם מי להתייעץ.

הודות לטכנולוגיה המתקדמת כיום, הקשר עם בני משפחתי בקנדה זמין הרבה יותר מבעבר ואין לי על מה להלין.

ביתנו הראשון בארץ היה בגבעתיים ושם נולד בננו בכור, ניסן.

חוזרת לטורונטו- תקופה קצרה לאחר הלידה, החליט אליהו לשוב לקנדה ולהקים עסק. נשארתי בארץ וכבר הייתי בהיריון עם מיכאל. בקושי חלפו שלוש שנים מאז עזבתי את עיר הולדתי והנה שבתי אליה ובה נולד בננו השני.אליהו הצליח בעסקיו ופרנס את המשפחה בכבוד, הוא הגשים חלום נעורים וסיים בהצלחה קורס טייס אזרחי. לשנינו היה ברור וידוע מראש כי נחזור לארץ בשלב מסוים.

ושוב בישראל- בשובנו ארצה החל אליהו את דרכו בעולם התעשייה המקומי ונחל הצלחות וכישלונות, אך תמיד שמר על אופטימיות ועבד קשה.

עזבנו את גבעתיים ועברנו לרמת-גן, לימים החלפנו את דירתנו ברחוב ברנשטיין ועברנו להתגורר בבית פרטי ברמת חן. אפשר לומר שהחיים האירו לנו פנים, נולדו לנו שתי בנות, רינת בשנת 1977 ושירה בשנת 1984. הקדשתי את מרב זמני לבית ולילדים, אך כששירה הייתה כבת ארבע חזרתי לעבוד.

בין השאר עבדתי בקופת חולים, במשרדים שונים וגם בחנויות, אך גולת הכותרת של עבודתי הייתה כסייעת במסגרת של ילדים בעלי צרכים מיוחדים. גם בקנדה עסקתי בתחום זה במסגרת התנדבותית, אך בארץ החלטתי להתמקצע, לפיכך, עברתי השתלמויות במרכזיה הפדגוגית ולמדתי במכון אדלר.

אין לי ארץ אחרת

האירוע הדרמאטי של חיי- מלחמת המפרץ הראשונה הייתה עבורי הלם טוטאלי. חשתי כיצד הקרקע נשמטת מתחת לרגליי ולא ידעתי את נפשי מרוב חרדה ודאגה. הודעתי לאליהו שאני מתקשה להתמודד עם הטילים שנוחתים ברמת-גן, אחד מבני שהה בקנדה, ארזתי ונסעתי עם בנותי בעקבותיו,אף שבני השני שירת באותם ימים בצה"ל.

ישבתי שעות ארוכות מול הטלוויזיה וצפיתי בחדשות מהארץ, דאגתי לאליהו ולבני ושנתי נדדה, אך יותר מכל הייתי מבולבלת. להפתעתי, לא מצאתי את מקומי בטורונטו ואט-אט חדרה לתודעתי ההבנה כי מקומי במדינת ישראל ולא בקנדה. ברגע שהפנמתי זאת החלטתי לשוב לארץ, יהיה אשר יהיה.

עברתי תהפוכות בתפיסת עולמי, ומאז אין בי שמץ של הרהור, גורלי כגורל העם היהודי בארצו ובמדינתו. מקומי כאן ואין לי ארץ אחרת.

משפחה ופנאי- בינתיים נישאו ילדינו ועד כה זכינו לשבעה נכדים, כן ירבו. ילדינו למדו במוסדות להשכלה גבוהה ורכשו מקצוע. בגיל 60 גם אביהם החליט להמשיך בלימודיו וסיים לימודי תואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת בר אילן. אני מתפעלת מיכולתו להתעמק במורשת עם ישראל ומסקרנותו הבלתי נלאית לקרוא ולחקור בנושאים הללו.

לכשעצמי, עבדתי עד לא מזמן ופרשתי לגמלאות כדי ליהנות מחברתו של אליהו ולהתפנות לילדי ולנכדי.

בזמני החופשי אני שוחה בבריכת כפר המכבייה, מתעמלת בחדר כושר, קוראת, מבקרת בתיאטרון ובסרטים וצופה בטלוויזיה. בכל הזדמנות אנחנו נפגשים עם הילדים והנכדים ומבלים בצוותא.

יש להתגייס ולעשות הכול כדי להעלות ארצה את יהודי התפוצות, כי אין לנו ארץ אחרת.

את הסיפור ניתן לקרוא גם בפורטל עיריית רמת גן