מאגר סיפורי מורשת

הייתי בת יחידה  להוריי היקרים. בגיל שלוש התייתמתי מאבי , ולא הספקתי להכירו כלל, אין לי זיכרונות מיוחדים

ממנו כי הייתי קטנה מאד. ונשארנו אמי ואני. אמי הייתה צריכה לדאוג לפרנסתנו, אמי עבדה ככובסת בבתים של אנשים עשירים, יום יום יצאה לעבודה בכל יום בית אחר ועבודתה הייתה קשה מאוד.

אמי השתדלה מאוד שאלמד בבית ספר, ואף אני מצידי עשיתי את כל המאמצים .למדתי  והצלחתי מאד בלימודיי,

אך בגיל ארבע עשרה נאלצתי להפסיק את לימודיי על מנת לעזור לאמי עקב קשיי הפרנסה. הרגשתי שלאמי אין כח להמשיך בעבודה כה קשה, ולמרות שמאד הצלחתי בלימודים, עשיתי הכל כדי לעזור לאמי. כשהתחלתי לעבוד והשתכרתי יפה, אמי הפסיקה לעבוד ואני פרנסתי את שתינו.

כשהכרתי את בעלי, לפני נישואיי בפגישות ההיכרות שלנו ספרתי לו שאמי אלמנה, והתנאי לנישואינו שתתגורר

יחד  אתנו, הוא היה מוכן לכך, ואכן  התחתנו, והיא גרה יחד איתנו בביתנו. נולדו לנו שני ילדים. בשנת 1956

החלטנו אני ובעלי יחד עם אמי לעלות לארץ ישראל. היינו צריכים לשמור זאת בסוד כי פחדנו מהתושבים הערבים שהתנכלו לנו לאחר שישמעו שאנו רוצים לעלות לארץ ישראל, כי הם שנאו את מדינת ישראל וחששנו מהם.

מסודי מלכה בצעירותה

עזבנו את קזבלנקה ברכבת עד לעיר טנז'יר שבספרד, ומספרד טסנו למרסי שבצרפת, ומשם הפלגנו באוניה

ששמה 'ארצה' . המקום היחידי באוניה  שהייתה בו האפשרות להניח את התינוקות שלנו היה סלסילות גדולות,

אשר שימשו כעריסה עבור התינוקת ושם הנחנו אותה במשך כל ההפלגה.

הגענו לנמל חיפה , בחיפה פגשו אותנו נציגי הסוכנות, העלו אותנו למשאית, והביאו אותנו למושב לוזית שבצפון.

"מושב לוזית, הוקם בשנת 1955, כהתיישבות של קבוצות עולים מצפון אפריקה, ובעיקר ממרוקו, אשר ביקשו

להקים בית במושב הממוקם בסמוך לבית שמש, ולעיר קריית גת, וכן ממוקם בסמיכות לעיר הבירה ירושלים.

שמו המקורי של המושב לוזית היה דיר דובן, ב', שכן הוקם באזור בו שכן בעבר הכפר הערבי דיר דובן.

שמו הנוכחי של מושב לוזית, נגזר משמו של עץ השקד, הגדל בסביבות המושב."

כשהגענו לארץ, לא הכרנו את השפה העברית, ולאט לאט רכשנו אותה, ואכן היא לא הייתה קשה כל כך כמו

שחשבנו לאחר שנתיים וחצי בה גרנו במושב לוזית רצינו לעזוב, פנינו לנציגי הסוכנות שיציעו לנו מקום אחר, הם

הציעו לנו שלוש אפשרויות: את קרית גת, באר שבע או אופקים. לאחר התלבטויות החלטנו לבחור באופקים,

כי היו לנו שם קרובי משפחה. גיסי אח של בעלי שהגיע לפנינו ממרוקו  גר שם. עברנו לאופקים יחד עם אמי אשר עזרה לנו מאד בגידול הילדים ובעבודות הבית השונות.

היום ברוך ה' יש לי תשעה ילדים מקסימים שאני אוהבת אותם מאד, עשרים וששה נכדים ונינה אחת מתוקה,

אך גם היום מתגעגעת לאמי היקרה. אני מאוד מאוד שמחה שאני גרה בארץ  ישראל, ארץ הקודש  וטוב לי פה

מאוד , אני מודה לה' על כול מה שנתן לי תמיד ועל זה שליווה אותי בדרך הטובה כל חיי

ורוצה שמשיח יגיע עוד היום!