מאגר סיפורי מורשת

הניסיון לימד אותי שדברים הנראים בכלל לא חשובים, עשויים בסופו של דבר לקבוע את גורלנו וסיפור חיי מוכיח את זה.

כשפרצה מלחמת העצמאות הייתי תלמיד בכתה י"ב. ב-1950 התגייסתי. הייתי קצין ב"חטיבת גבעתי" ואחרי שלוש שנים, ב-1953 השתחררתי מצה"ל והתחלתי את לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים.

לאוניברסיטה לא הייתה אז להקה והיה צורך להקימה תוך פרק זמן קצר ביותר. אני אהבתי ריקודי-עם ונחשבתי לרקדן טוב. נגשתי לבחינת קבלה ועברתי אותה בהצלחה. הלהקה שהוקמה  הייתה מורכבת רק משלושה זוגות רקדנים ואקורדיוניסט והופעתה בפסטיבל זכתה להצלחה רבה. זהו בקיצור סיפור הקמתה של להקת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים שהייתה לי זכות גדולה להיות אחד משבעת הראשונים שהקימו אותה. שנתיים מאוחר יותר, ב-1957 זכיתי לייצג את ישראל פעם נוספת, בחגיגות היובל של התאחדות הסטודנטים  בצרפת שהתקיימו בפריס בספטמבר 1957. המפגש שלי עם הנוף הסקנדינבי המהמם בנסיעתי הראשונה לאוסלו, יצר אצלי תשוקה לחזור לסקנדינביה ולתקופה ממושכת. וההזדמנות לא אחרה לבוא. בימים האחרונים שלי באוניברסיטה, נתקלתי במודעה שהזמינה סטודנטים בוגרי אוניברסיטאות דוברי אנגלית, להשתתף בקורס בן שנה באוניברסיטת שטוקהולם.  מיהרתי להירשם ולשמחתי הרבה התקבלתי לקורס זה.

עכשיו הזמן לאהבה כאשר נותרו 7 חודשים עד לנסיעתי באוקטובר 1958, פנתה אלי אחת השכנות  והציעה לי עבודה כמדריך חברתי בבית המדרש למורי הגולה ע"ש חיים גרינברג. נגשתי  לראיון  והתקבלתי  לעבודה. קבוצת התלמידים אותה פגשתי הייתה של צעירים וצעירות בעיקר מדרום אמריקה, ביניהן הייתה צעירה חיננית ושובת לב מארגנטינה בשם רות. האהבה בינינו  פרחה  ובעיצומה נאלצנו להיפרד. אני נסעתי לשטוקהולם בירת שוודיה כדי להתחיל את שנת ההשתלמות באוניברסיטה המקומית  והיא עמדה לחזור לביתה שבבואנוס איירס (בירת ארגנטינה). לפני פרידתנו, הבטחתי  לה שבתום לימודי אבוא לבקרה בארגנטינה. מלימודי באוניברסיטת שטוקהולם ,הפקתי תועלת רבה.הרחבתי את אופקי והפכתי לאיש העולם הגדול. קשרתי  קשרים הדוקים עם מנהיגי הקהילה היהודית שם  והתחבבתי  על שגריר ישראל במקום. בגמר לימודי התכבדתי לשאת דברי ברכה בטקס הסיום ותמונתי התפרסמה בעיתון המקומי הראשי.

הגיעה שעת החזרה לישראל ולא שכחתי את הבטחתי לרות חברתי לבקרה בארגנטינה שבדרום אמריקה. למזלי הטוב, ידידים בשטוקהולם  סידרו לי תמורת תשלום סמלי, הפלגה לשם  ואחר כך לישראל על אונית משא, כאורח של חברת ספנות שוודית גדולה. הפלגתי מנמל גנואה שבאיטליה והגעתי לבואנוס איירס בראשית ינואר 1960. במהלך הביקור החלטנו להינשא מיד לאחר  עלייתה של  רות  לארץ באותה שנה וכך היה. חזרתי לישראל על אונית המשא השוודית והפלגה זו הייתה רצופה בסכנות. למרות שהובטח לי שאהיה במעמד של  אורח, נאלצתי  לעבוד באוניה כמלח באווירה אנטישמית. הנסיעה ארכה כחודשיים והיה עלי  לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים בכדי לסיימה בשלום.

כך הגעתי לשירות הדיפלומטי הישראלי,לו הקדשתי  37.5 שנים מחיי. שרות זה היה עבורי חוויה אחת מתמשכת בלי רגע דל אחד. חוויה שאין לה עבורי תחליף.