מאגר סיפורי מורשת

עד לאמצע המאה ה-19 (~1850) כמעט ולא היו כל מבנים מחוץ לחומת העיר העתיקה של ירושלים. בשנת 1865 כבר ניתן היה למצוא בשטח שמחוץ לחומה מספר ניכר של בתים. עד שנת 1870 הנסיעה וההובלה מיפו לירושלים נעשתה באמצעות חמורים, פרידות, סוסים וגמלים. וכך עשירים רכבו על סוסים ומטענם נישא על גבי פרדות, אך רוב הנוסעים רכבו על חמורים. נשים, ילדים וקשישים הוסעו בתיבות מיוחדות שנתלו משני צידי הבהמה. להובלת מסעות שימשו בעיקר הגמלים. בשבילים ההרריים החליפו הפרדות את הגמלים, אך ההובלה באמצעותם הייתה יקרה יותר מאחר שכושר הנשיאה של הפרידות פחות בהרבה מזה של גמלים.

הקושי היה בעליות לירושלים משער הגיא (באב אל וואד). בשנת 1864 הדרך עדיין לא אפשרה מעבר בעגלות, אך הרחיבו את הדרך למטרת העברת פעמוני כנסייה גדולים  לכנסייה הרוסית בירושלים. הפעמונים הוכנסו לתוך גלילי עץ גדולים וגולגלו לירושלים בידי מאה וחמישים צלייניות רוסיות. לקראת סוף המאה ה-19 הדרך כבר שופרה מאוד ועגלות נסעו בה בחופשיות. בשנת 1892 נפתחה מסילת ברזל מיפו לירושלים. הנסיעה ברכבת הייתה קצרה יחסית ונמשכה כארבע שעות. בעלי היכולת נסעו ברכבת בעוד שהשאר נסעו בעגלות.

את הסיפור הבא סיפר לי אבי, משה ריבלין ז"ל, הסבא רבה של נויה. השנה הייתה בסביבות 1900, רוב בני המשפחה גרו בעיר העתיקה של ירושלים וחלק קטן גר ביפו. היה נהוג לבקר את בני המשפחה בחול המועד פסח ובחול המועד סוכות. הקושי היה בעלייה לירושלים משער הגיא (באב אל וואד). הנסיעה מיפו לירושלים ארכה יומיים, באמצעות עגלות עם סוסים פתוחות והנוסעים ישבו על ספסלים פשוטים ללא משענת. בעגלה ישבו בין 12 ל-14 אנשים. וכך היו הדברים. יצאו מיפו בצהריים בעגלות, והגיעו בערב לשער הגיא ללינת לילה. שם היו שלושה בניינים; בנין אחד שימש כבית מלון לאנשים בעלי יכולת כלכלית ושאר הבניינים, שימשו לקהל הרחב.

הבעיה העיקרית הייתה העליות שהתחילו בשער הגיא. יצאו בצהריים מיפו והגיעו לשער הגיא בערב. הדרך הייתה קלה מכיוון שהייתה מישורית פחות או יותר, את חניית הלילה בילו בשער הגאי. היו שם שלושה מבנים הקיימים עד יום זה וניתן לבקר בהם. בנין אחד שימש כבית מלון לבעלי יכולת כלכלית  והשאר לנו באולם גדול ששימש גם להחזקת המספוא לסוסים. השכם בבוקר יצאו  משער הגיא לעבר ירושלים. לאחר מספר דקות של נסיעה הגיעו לעלייה הראשונה, העגלון היה פונה לנוסעים ומבקש מאלה שיכולים ללכת, לרדת כדי להקל על הסוסים על מנת לא להכביד עליהם בעליה. כשהגיעו לירידה תלולה שוב היה העגלון מבקש ממי שיכול להמשיך בהליכה, על מנת למנוע החלקת הסוסים וסיכונם. וכשהגיעו סופסוף למישור, היה העגלון מודיע: "רבותיי, כאן ההליכה קלה ותענוג ללכת בה". וכך לאחר יום מייגע, הגיעו לעת ערב לירושלים.

באחת הפעמים בה הגיעו הביתה (בירושלים), מצאו את שק התפוזים שהיה באחת העגלות, כמעט ריק. היה בו חור והתפוזים נפלו בדרך אחד אחד. הצער היה גדול כי הייתה זאת המתנה הגדולה ביותר שקיבלו מאנשי יפו. אולם הצער לא ארך זמן רב,  כעבור כחצי שעה הגיעה העגלה הבאה ושם היו כל התפוזים שנאספו אחד לאחד לאורך הדרך ושוב היה שק התפוזים מלא. משפחת ריבלין בירושלים התגוררה בעיר העתיקה והמשפחות שאוחדו לרגל החג העבירו את הזמן המשותף בתפילות, בחיק המשפחה. החיים בירושלים לוו עוני, דוחק כלכלי רב, וצפיפות רבה. המשפחה בהמשך, יצאה מחומות ירושלים בעקבות הקמתו של משה מונטיפיורי את שכונה "משכנות שאננים".

הזוית האישית

בשנים האחרונות, הרחיבו את הכביש בשלבים לירושלים, היום הכביש לירושלים מכיל בחלקו שלושה מסלולים בכל כיוון.